לאחרונה, שנה בערך, נפרצה נישה חדשה במוזיקה הישראלית. יחידים ולהקות שרים שירים בעלי תוכן ערכי-רוחני-דתי-מסורתי-שורשי, על מוזיקה מערבית-מזרחית, פופ, בלוז, אפילו רוק, הכי רחוק מ"המוזיקה החסידית". הקשת החדשה הזאת מקבלת צבעים ככל שעובר הזמן. כל אחד יכול להוסיף את הגוון המיוחד שלו. גרוניך, מאיר בנאי, שולי רנד, יונתן רזאל, המדרגות, אהוד בנאי (חכו לחדש שלו, זמירות ופיוטים) – כל אלה ואחרים הניחו את היסודות. הצבע העז של "בשורות טובות" הגיע לקשת הזאת בשביל להישאר.
"בשורות טובות" הם אופיר אבן אודם שכותב, מלחין ושר ושמוליק שמיר, שאחראי על העיבודים, ההפקה המוזיקלית ועבודת הגיטרות, שהן הציר הכלי המרכזי כאן. אליהם מצטרפת שורה ארוכה של נגנים מעולים, שיוצרים ביחד סאונד באמת מיוחד.
הם משלבים מוטיבים מזרחיים בלי שזה יישמע מאולץ, עוברים מרגאיי, לקאנטרי, למוזיקת העולם, עושים סיבוב וחוזרים חזרה. מוזיקה קליטה, נעימה, באה לאוזן. הטקסטים מחפשים ומוצאים שורשים. שפה מיוחדת, גבוהה: "לכל קשריי אני מודה/ על הקסם/ שבכל קשר וקשר/ על השיעורים/ ההכוונה/ הנועם והאהבה// עם כל קשריי אני מתפלל/ שיבוא יום בו נזרום/ כמים/ על חלוק נחל/ וכל קשר יהיה מהודק ורפוי/ גם יחד// בפני כל קשריי אני קד קידה/ ונושא תפילה מתקנת/ לימים עברו/ מבורכת/ היום", ("לכל קשריי").
עיקר הדיסק הזה עוסק בכמיהה לעולם טוב יותר, מכל הבחינות. לפעמים השירים תופסים איזה הרהור ועפים עליו כברת שיר, עד שהגיטרה החשמלית מתעשתת ומוסרת את המסקנות שלה על העניינים. למשל, "בלאדי", דוגמה למיקס המדליק של "הבשורות": עוד וג'מביה מוקפצים על רגאיי, טקסט פילוסופי-משהו, מוזיקת העולם בכללי, קצת או-יו-יוי, כהומאז' לנביא הז'אנר, מוש בן ארי ובסוף הגיטרה החשמלית (אלא מה) לא מוותרת על התרומה שלה לשייק הזה.
ההגשה של השירים רכה, הרמונית והאחיות אינגדשט, איילה ומלכה, עושות פה קולות מהשמים. "בשורות טובות" באמת מביאים בשורות טובות, בעיקר למי שחשש, כמוני, שהגל הראשון יגיע לחוף ואחריו לא יהיה המשך. אז הנה, יש המשך והוא אפילו טוב מאוד.