דודו טסה הוא עצב חשוף. גם בדיסק השלישי שלו, "בסוף מתרגלים להכול", הוא שופך את כל הלב על הדף, כדי שתוכלו לבחון מקרוב את הכאבים. על הפרטיטורה, הוא מטפטף את מה שנשאר, כדי שתוכלו לשמוע את הצעקה הפנימית שלו. כרגיל, כמה שהוא ירדוף אחרי האושר, ככה יעוף זה רחוק יותר. חרדות וגו'.
בעוד שבדיסק הקודם "לולה", טסה ניגן רוק עגמומי, כאן הוא כבר הרבה יותר בטוח בלגיטימיות של הצעקה שלו. קשה למצוא אמן אמיתי ממנו. כמו שהוא מכריז כבר בפתיחה: "עדיף כישלון מפואר, מחלומות במגירה…", (שיר הנושא). גם אם ייכשל, לפחות הוציא את זה החוצה. והוא לא הלך להיכשל, לא עם הדיסק הזה. כמו שאני מבין את זה, טסה נמצא בתקופה מצוינת מבחינה אמנותית, (כתב את שיר הנושא של "כוכב נולד" השנה, סוג של הכרה). יחד עם זה, הדיסק הזה מסכם שלוש שנות יצירה והייאוש, מה לעשות, ניכר. הכאבים כואבים, הבדידות גדולה והכול נמסך לתוך המוזיקה שלו. קו העצב הזה מתוח על הגיטרה של טסה כמיתר נוסף. סביבו, הוא בונה מלודיות יפהפיות, דודוטסהיות ומיוחדות, שמבקשות מאמץ קטן גם מכם.
טסה מכניס פנימה הרבה אהבה ושורשים בגדדיים בשפע. הוא מתקרב לשלמות עם הנוסחה שהוא מטפח כבר שנים: בסיס מוזיקלי ערבי כבד, שממנו הוא יוצא לסגנון הייחודי שלו. בפתיחה ובסיום, תקבלו מוטיב ערבי שורשי. בשאר הקטע, טסה מפליג למרחביו המוזיקליים, בעיקר רוק-גיטרות, מרוכך בעבודת כלי מיתר.
נהדר.