יש מפיק בריטי אחד, בארי גילברט, שכתב את המילים לפרויקט "MOZAIC" , פרויקט ישראלי שהצליח מאוד בחו"ל. הוא גם כתב את רוב המילים באלבומה החדש של ליאל קולט.  בין לבין, הרים גילברט, כבר הבנתם שהוא חובב פרויקטים, פרויקט אודיו-וידאו בשם"Stripped Bondage ", כמחווה לסרט הצרפתי "The story of O ". במסגרת זו, מופיע אלבום באנגלית של הילה (בן דוד) -Satisfaction's" Guaranteed ".

להילה, המעדיפה את HILLA , יש קול ממש טוב. כשהיא לוחשת, היא נשמעת מספיק פתיינית, מה שהולך יד ביד עם תמונת העטיפה. גם שם הדיסק – Satisfaction's Guaranteed" " – פרובוקטיבי למהדרין. כשהילה שרה נמוך, זה נשמע החלטי ובעל עמדה. כשהיא שרה גבוה, שזה רוב הזמן, היא נשמעת כמו היללות המעצבנות האלה של שירי מיימון, או הגברת אגילרה, ביום שיער גרוע במיוחד. האמת היא שהילה לא אשמה. אלה השירים שכתבו לה, פופ סתמי, כאילו-סול, כמעט-דאנס.

אם לחזור רגע לעטיפה – אף פעם לא הבנתי מהו תפקידן של התמונות האלה. האם הכוונה היא שעליי להתלהב מהמוצר הזה, לפני ששמעתי אותו, רק בגלל שהילה מרוחה על העטיפה בחולצת רשת?

קשה גם להבין למה נמנעו מאתנו מילות השירים. אני באמת מאושר לראות שמשה זוכמיך ניגן פה חצוצרה, אבל מה עם המילים? בשורה וחצי האחרונות טמון רמז לחשיבות המסר ותוקף הרעיון בעיני מפיקי הדיסק הזה ופרנסיו. הרושם הכללי שעולה מן האנגלית הזאת שבפי הילה הוא לב שבור והשפעתו על מצבי הכעס של המשתמש. כל זה במגבלות מוצר הדיאט שכאן, כעסי-לייט, ללא הרבה קלוריות וכל נערה יכולה לצרוך, או לצרוח, את זה בלי חשש ממשי להיקפיה.

הילה בהחלט נשמעת פה כמי שתגבה מחיר, ועוד איזה, ממי ששבר את לבה ואת אהבתה כיבה. תגבה מחיר, אבל מהעמדה החצי-נעלבת, לאמור: "אני ראויה ליותר מזה". כשזה מושר באנגלית, זה לא משתדרג פתאום לחומר של וולט ויטמן, או ליאונרד כהן.

מאיר עמר ואיתי זילברשטיין, שהיו פעם "נערי רפול", עשו פה את הדבר שלהם והלחינו את רוב השירים כהמשך רצוף אחד וסתמי. גם איל קצב הגיע לחגיגה הזאת ולא הצליח להרים אותה לאן שהוא.