ב-1987, הסתובב אהוד בנאי מיואש. כל ניסיונותיו להגיע להכרה רחבה ולקריירה מוזיקלית לא צלחו. הילד בן 32 ועדיין לא ברדיו. "א יידישע ראסטאמאן", יציאת רגאיי מקסימה, שהקליט בנאי שנתיים קודם לא עוררה תשומת לב. כשהאופק נראה חסום, החליטו אשתו ואביו לארגן לו, ללא ידיעתו,  הקלטה של עוד שיר אחד. זה היה "עיר מקלט". השיר התפוצץ ברדיו וכך גם "עגל הזהב", שבא בעקבותיו. בנאי הקים את להקת "הפליטים" – פליטי להקות שוליים כמו "הקליק" (ז'.ז'. גולדברג, תופים) ו"להקה רטורית" (יוסי אלפנט, גיטרות והפקה מוזיקלית), שניהם כבר לא אתנו. יחד עם גיל סמטנה (בס) ונעם זייד הלוי (כלי הקשה), נכנס בנאי,  במאי 87', להקליט את מה שנחשב לאחד מתקליטי הרוק החשובים אי פעם.

למעשה, יש לא מעט המוכנים להישבע כי אם יש רוק ישראלי, הוא התחיל כאן, ב"עיר מקלט", ב"זמנך עבר". כאן התחילה הכתיבה המיוחדת של אהוד בנאי, הפשט-דרש המפורסם שלו, שעובר בכל היצירה, עד היום. "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב/ זאת לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב?", ("זמנך עבר"), שייך טקסטואלית לשיר, אבל אפשר הרי לצלול אתו גם לעומקים אחרים ולכל רוחב הדמיון. "איזה שיטפון פנימי/ זורם בתוך תוכי/ מתוך הלב אל הלחיים…", ("ממשיך לנסוע"). שם התחילה השפה הזאת של בנאי, שהיום נשמעת לנו הקול הברור שמוסר דברים, גם קשים, כמו שהם, בלי שאחמד יערבב על זה טיח.

אבל אז, לפני עשרים ויותר שנים, זה לא תמיד נעם לאוזן הממסדית. ב"עבודה שחורה", בו מזהה בנאי כבר אז את הקיפוח שעוברת העלייה מאתיופיה, הוא כותב: "…ומי ידע אם אברהם לא היה שחור…". מרדני למדי בשביל הזמן ההוא. גם ב"דם", "עיר מקלט", "ממשיך לנסוע" ו"ערבב את הטיח" יש אלמנטים של מחאה ברורה.

בנאי היה בין הראשונים לחבר רוק-גיטרות עם קסם גלילי ופיח עירוני עם ריח זעתר כפרי. השירים מלאים בתיאורי נוף, מכאן ומכאן, שני עולמות שחיים בו. כמו רבים ודגולים לפניו, בנאי לא בא למוזיקה כדי לרצות מישהו. כשיש לך כאלה דברים בבטן, אתה יכול לקחת את זה ישר אל הגיטרה, או לחטוף אולקוס. בנאי הלך על הגיטרה.

לא פעם עולה השאלה – מה הטעם להוסיף לחומר מהאולפן גם דיסק הופעה, עם אותם שירים? כששומעים עשרות גרונות שרים עם הלהקה: "הלב שקפא הפשיר/ לא חוזר לעיר/ ממשיך לנסוע…", מקבלים את התשובה ואת הצמרמורות.

חובה על המדף.