שלוש שנים מאז אלבום הבכורה, אוהד חיטמן מחזיק דיסק שני – "הרגע הבא". חיטמן הוא מוזיקאי מקצוען (תואר במוזיקה באקדמיה בירושלים) וזה ניכר בכל עבודה שלו. לדיסק הבכורה שלו, (עם "תגידי לו"), התחברתי מיד. כאן זה לקח יותר זמן, אבל נשביתי, כמו כולם. יש איזה חן בהגשה של חיטמן (גם לעוזי ז"ל היה מזה בשפע) שלא נותן לך להישאר בצד. החן הזה אינו מתחנחן. חיטמן מגיש את השירים שלו ישיר, בלי פוזה מתחנפת ובלי דיקציה מתפנקת שמוציאה אותך מדעתך. יש שירים שהוא כתב – אז הוא שר אותם, כמו שהם. את האיפור הוא משאיר לעיבוד המוזיקלי.

החיים הכתיבו לחיטמן נושאים לכתוב עליהם, לא תמיד קלים ופשוטים. הוא כותב על גילוי עצמי ותקווה, שירי פרידה, רומנטיקה ושיר אהבה אחד קורע "לכבודך", שמוקדש ללאורה. המילים הכי בנאליות בעולם, אבל כשהן באות עם הלחן המקסים והשירה (דואט עם עצמו) של חיטמן, זה שיר נוגע. הכתיבה של חיטמן מאוד אישית, אינטימית ומשתפת.

"חשבתי שיהיה רומנטי" הוא שיר נפלא, מולחן מצורפת, עם האקורדיון והדיבור בצרפתית של תמיר חיטמן, אח. זו הכניסה הזרה היחידה לדיסק הזה (מילים – יואב גינאי).

גימיק נחמד יושב על הרצועות האחרונות: שיר 12 הוא "אי אפשר": "אי אפשר לכבות בבת אחת את הרגשות/ שרק לפני שלושה ימים היו בינינו/ אי אפשר לשחק – מצד אחד/ להראות שאוהבים ומצד שני פתאום זה איננו..". נגמר השיר ומתחילה רצועה 13, שנקראת "לתאר", והיא קטע אינסטרומנטלי שממשיך את השיר הזה.

שמוליק נויפלד, המפיק המוזיקלי, העמיס בצדק כלי מיתר מופלאים על הבלדות הרגישות של חיטמן. רונה קינן והילה מערבי מתארחות כאן בדואטים ורן שם טוב ("איזבו") בא לנגן קצת גיטרות.