כשההיפ-הופ הישראלי התנהל בחיתוליו, היה לשירים שלו מבנה ברור ואחיד: הראפר מריץ את המשפטים המחורזים הכי מהר שאפשר ואז מגיע הפזמון. הפזמון, החליט סאבלימינל, שכבר אז שלט בכל מה שזז בתחום, הפזמון יהיה מנגינה, עם זמר. כך הצטרפו סיוון וגבריאל באטלר למשפחת "ת.א.ק.ט", כזמרי פזמון וקולות. גם איציק שמלי התחיל שם, בדיוק כך. הגרסאות של "ת.א.ק.ט" ל"פרחים בקנה" ו"יותר מזה אנחנו לא צריכים" קיבלו שדרוג אדיר מקולו המופלא. גם השיר "טורו", מהדיסק האחרון של הסאב, נהנה מהקול הזה, קונטרה-טנור בוסרי, לא קלאסי, אבל מאוד מרגש.

משם, התקדם שמלי לאלבום בכורה. עכשיו הוא בקדמת הבמה, המיקרופון שלו וגם המילים והלחנים. אי אפשר לדעת, אם אצלו הז'אנר השפיע על הסגנון, או שהסגנון הביא אותו לז'אנר, אבל שמלי כותב כמו ראפר. אולי זאת הקרבה לסאב: "מי זה בא? ונותן לכם את הקצב/ מי זה בא? ונותן לכם מקצב לא רגיל/ בכל כוחי, גם בשמחה ובעצב/ אקבע פה סטייל חדש, שאת כולם פה יפיל/ ת'אליפות שלי לקחתי/ התואר כבר בכיס מזמן…", (מי זה בא"). שמתם לב שאת חירטוטי הסלולר החליפו קלישאות עולם הכדורגל? שמלי יחזור על זה גם בהמשך.

אבל מצד שני: "…אין לי שום צורך להיות כמו קזנובה עם נשים/ ואין לי וילה, מרצדס, יהלומים נוצצים/ לא מתעסק בפוליטיקה שאותי לא מעניינת…", ("מי זה בא"). אין לך שום צורך בנשים, וילה ומרצדס? בנאדם, אתה בטוח שאתה במקצוע הנכון? שמלי, מסתבר, לוקח את השפה ההיפ-הופית, על דימוייה הכאילו-אסוציאטיביים ומזגזג בפניות עדינות בין האני-ואני-ואני לבין הצניעות הטבעית שכנראה טבועה בו.

ההלחנות שלו לוקחות אלמנטים מזרחיים, אפילו ערביים ומקרבות אותם הכי צמוד שאפשר לניחוח המערבי שעולה מהראפ. צמוד, אבל בלי לאבד את הרוח המזרחית. שמלי לוחץ את הקול שלו לגבהים יפים ומסלסל את זה, כאילו שאין בעולם סאבלימינל, שמזעיף עכשיו פנים מעבר לזכוכית באולפן. זה מרכך מאוד את המסרים ועושה הכלאה יפה וראשונית בין שני התחומים.

יש לו בלדות שקטות ויפהפיות – "אימא", "בחסדך", "כמה חסר" ו"אני זוכר". כמו בכל משפחה, הוא מארח את גבריאל באטלר, סאבלימינל, בוסקילז וגם אורח שתמיד רצוי – שלומי שבת. יחד עם זה, לא מצאתי סיבה אמיתית למתוח את היצירה הזאת על פני 15 רצועות. צמצום החומר לתשעה עד עשרה שירים היה עושה לשמלי שירות טוב בהרבה.