מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר? שומעים אותו שוב ושוב. אילן היוחסין המוזיקלי של ארז בן ארי, דור שלישי לאחור, כולל גיטרה חשמלית, מגבר דיסטורשן וסאז. דור שני אחורה – אהוד בנאי וברי סחרוף. לב ארי התחיל את המוזיקה שלו מזמן, כנגן בלהקות שונות, הידועה שבהן – "כשניקו תתחיל לדבר" (אמצע ה-90'). אחר כך הוא ניגן אצל אמנים שונים, בהם לאה שבת, מאיר בנאי, האחים אריאל ועוד. באמצע הוא כתב שירים, לעצמו.

לכן, הדיסק הזה, הגם שהוא דיסק בכורה, נשמע כמו משהו מקצועני שנמצא שנים בשטח. לב ארי, עטוף ברוחניות, חבוש כיפה גדולה ומקיים דיבור צפוף עם הבורא, מגיש כאן עשרה שירים מצוינים ועוד קטע כלי אחד "חתונה", על פי לחן של ר' שלמה קרליבך, "הסנה הבוער".

לב ארי שואב מן המקורות, שיר השירים, תהילים, "לכה דודי" מתפילת ליל שבת ומערבב את זה עם טקסטים אישיים שלו, בדרך כלל שירי כאב. יש לו שירה חמה, צנועה, זזה בין אהוד לברי. בפעם הראשונה ששמעתי את "צדק", איזה רגע קסום היה זה, הייתי בטוח שברי מוציא שיר חדש. "אני צודק, אבל נשארתי לבד" – יאיר לפיד כתב כבר מזמן לקליינשטיין: "כשהבית ריק/ לא משנה לי אם אני צודק". לב ארי משכנע יותר, בעיקר בכאב. "שמחת הפרטים הקטנים" כולו הוא חתיכת רגש חשוף, שבולט קדימה למרות העיבודים המוקפדים ושפע הכלים שבונים אותם.

השושלת הפרטית שבניתי כאן לאורך השנים (מאיר אריאל – אהוד בנאי – אריאל הורוביץ), שנעצרה בשנים האחרונות ושאלה את עצמה: מה הלאה, מקבלת סוף סוף את החוליה הרביעית שלה. אמור מעתה: מאיר – אהוד – אריאל – ארז. ובמילותיו של האדמו"ר עצמו: תענוג חריף מדי.