מעבדות לחירות ובחזרה*

כבר במוצאי הפורים התחיל החשד לקנן. משהו במבטה החדש של האישה בישר על מהפכים מתקרבים. אבל אנחנו, עד שלא ממש בועטים אותו ממרבצנו הרי לא נזוז, העדפנו לחשוב שמדובר אולי בשאריות התירוש של החתירה אל אותו "עד דלא ידע". לא יכולנו לטעות יותר.

אכן למחרת, בעודנו גוררים אל הסלון קפה ועוגה, כמעשה בוקר בבוקרו, התייצבה האישה בדרך, ידיה על מותניה והכריזה: "פסח בפתח". בהמשך אותו יום התברר לנו כי כוחן של שתי מילים אלה יפה לפחות כמו כל סיסמת גיוס אחרת. עוד הסתבר, שאת מרבית הכריכים ושאר החמצין-בישין של השנה החולפת לעסנו כנראה בין חרכי התריסים, בתוך מגירות השידה ועל תקרת המקלחת. אחרת אי אפשר להסביר איך נשלחנו בדחיפות להשמיד-ולהרוג-ולקרצף-ולנקות אותם ללא דיחוי.

הטענה החלושה כי נשאר עוד חודש תמים עד פרוץ החג עצמו, זיכתה אותנו במבט של בוז קר, בטרם חזרה האישה לעיין בשקידה ברשימת הקניות הענקית, שעתידה ממש בקרוב לגהץ מן הכרטיס את כל האשראי שבו. כמות חומרי הניקוי לבדה יכולה להוריד משפחה אמידה מנכסיה. חמישה סוגים של אקונומיקה (ברור, עם הפעולה הכפולה), ממיסי שומנים בשלושה אופנים שונים, נוזלים מנקי שמשות וקרמים לרצפות, תרסיסים מחדשי שָיִש ומשחות המרעננות חרסינה, מטליות ומברשות וכל כלי שפשוף וצחצוח ועוד פריטים לרוב, כחול הניקוי אשר לא ייספר.

גם שְטִיבְּלִיך, החתול שעתידו מאחוריו, נראה מבולבל בימים אלה. רק חודש אחורה, בט"ו בשבט, העדפנו לטעת עץ ביער הווירטואלי של האינטרנט ובלבד שלא נצטרך לזוז מהכורסא והנה עכשיו אנחנו מתנפלים על הפאנלים, כאילו אין לנו בגבנו התחתון מיני סחוסים עדינים, המתכוונים לקחת מאיתנו נקמה גדולה על העניין הזה.

מה היה רע לנו בחג הסימפטי חנוכה? החבר'ה ממגלן גמרו לטהר את ההיכל, מצאו פך שמן, נעשה בו נס ומאז במשך שמונה ערבים חורפיים אנחנו מדליקים נרות, "מעוז צור" חפוז, סופגנייה-שתיים ונגמר הסיפור. מה בער להם שם ביציאת מצרים? למה לרוץ? אי אפשר להתעכב עוד כמה רגעים ולאפות את זה כמו שצריך? חייבים לחפף? החושך זה לא תירוץ. כמה גוזניקים, קצת זרדים יבשים מתחת לטבון ויאללה, פיתות לכל דיכפין. לאן היה להם למהר כל כך ולהשאיר אותנו עם ה"כל שאור" הזה? לא חיכו להם ממילא עוד ארבעים שנה להסתובב בדיונות?

הטענה המרכזית שלנו היא שהכשרת הבית לפסח זו עבודה קשה מספיק ואין שום סיבה להוסיף עליה טרמפיסטים. הסיוד השנתי, לוֹבנוֹ במקומו מונח, אבל איך הוא קשור לביעור חמץ? פאנלים וחלונות, באמת רעיון טוב, אבל למה דווקא עכשיו, כשאנחנו טרודים למעלה ראש במכירות והכשרות והגעלות? לא מספיק שאנחנו משברים את המוח איך לצאת מאזור הסכנה של ליל הסדר עם מינימום סכסוכים משפחתיים, שצריך להעמיס עלינו גם את ארון הבגדים? הלו, "ניקיון האביב" זה עמים אחרים. אנחנו – פסח.

העוצמות הרגשיות שאנחנו משקיעים בשיטוח טיעונים אלה לא עושות שום רושם על נציגת המין החזק בבית. מבחינתה, ההיגיון נארז עם התחפושות. לפנינו שתי אפשרויות לבחירה: לקרצף ולשתוק, או לשתוק ולקרצף. העיקר שלא נפריע לה, שעה שהיא מתרכזת בעיצוב מחדש של הסלון ומתפתה לרכוש, ברור, במבצע, ריפוד חדש לכורסאות. כל העם מכלה את משכורתו בקניות אביב שאין להן דבר עם החג המתקרב וכך גם אנחנו. אין כוח בעולם שיסיט אותנו מהמטרה הקדושה: להגיע לליל הסדר מרוששים ושבורים.

כך שאתם מוצאים אותנו בשלביה האחרונים של התמוטטות כללית, כשאנו כורעים על השטיח, במרדף אחרי פירורי הביסלי שהתרסקו לתוכו. כשנסיים, נשוב לחדר האמבטיה, כדי למרק אריחים ולשאוף בחדווה אדים משובחים של אקונומיקה, או מסיר אבנית, או דוחה עובש, או חומצת מלח ידידותית. כל החודש שאבנו כל אבק שמועה של אפשרות קלושה של הימצאות חמץ בכל מילימטר רבוע של הבית. יצא מזה בית חדש שלא מוכר לנו משום מקום.

בלילה חלמנו שאנחנו מנכ"ל "סנו" וסביבנו העוזרים הנאמנים, שלא יספיקו לספור את הרווחים גם עד ל"ג בעומר. בבוקר קמנו להיות מה שאנחנו בחודש האחרון: הקצה המיואש של המברשת. הרכבנו משקפי שמש (הרצפה כבר מסנוורת), התחברנו למטליות ותחת מבטה הבוחן של האישה חזרנו למלאכתנו, לא שוכחים לשוב ולמלמל "מי שברך" לאבותינו על החיפזון המופלא שאחזם בדרך בצאתם ממצרים.

אגב, אנחנו ממש בסוף. נשארו המטבח ופינת האוכל. להזדקף אומנם איננו יכולים עוד, אבל כך נמנע מאיתנו לראות את סדרת התמונות החדשה, שרכשה האישה בשארית חסכונותינו "כי האביב הגיע". גם נשימתנו אינה כתמול שלשום, אבל עוד יומיים עבודה והבית יהיה כשר לפסח, חגיגי ומבריק.

בחג אנחנו כמובן אצל ההורים, כמנהגנו מדי שנה. שם נישען לאחור דרך חופש ואדנות וננסה להישאר ערים לפחות עד "מה נשתנה", שהקטנים כל כך התאמצו לשנן. כל תנועה שנעשה תשדר לנו דרישת שלום דוקרת מאזורים בגוף שאף פעם לא ידענו על קיומם. בערך בזמן הכוס השלישית של ההגדה, של חג החירות, נפסיק להילחם בזה ונשקע לתוך נמנום חביב, נזהרים שלא לחלום כמה עבדנו בשביל החירות הזאת.

(*כל הדמויות המופיעות כאן הן פרי הדמיון הקודח, לבד משטיבליך)