"עכשיו תורי", להיט גדול, היה כרטיס הביקור של אבי עברי, מאלבום הבכורה שלו – "אושר בטוח". עברי הוא הרן-אלירן החדש. אלירן היה מאושיות, ממייסדי, מעמודי התווך ומסד הטפחות של שביל אמצע הדרך המוחלט במוזיקה הישראלית של שנות ה-70' המוקדמות, כשלמיינסטרים קראו כאן עדיין "מוזיקת אמצע הדרך". שירים קטנים וחמודים כאלה – "עצי הצפצפות" והשקיעה על הבתים ליד הים. זמרים שרו אז מילים תמימות וכולם האמינו להם. המילים מסרו רעיון והמנגינה הייתה מלודיה שאפשר לשיר. אם אבי עברי הלך כאן על הצדעת רטרו מדהימה לכיוון הסבנטיז – שאפו. אם לא – זה יצא כך בכל זאת.

הלחנים של אבי עברי מצוינים, מכוונים לאמצע (אין שום רע בזה), שלמים, עגולים, קוראים לך להצטרף. גם הטקסטים שלו פשוטים, לא מתחכמים עם העברית. כמו פעם, נגיד לפני 40 שנה, רצית להגיד משהו – פשוט אמרת אותו. עברי מקפיד על הסרגל הישר הזה, בלי להכניס את המאזין לסחרחורת של "עברית עכשווית".

יחד עם זה, עברי חוטא לעתים בחריזת יתר וחותר לחרוז בכל מחיר – מיותר לגמרי מבחינתו. ללחן הטוב ב"אושר בטוח", של "שיר שמח", התאמץ עברי לחרוז וקלקל יותר משתיקן. ללחן המוצלח הזה, היו צריכות להיכתב מילים שאינן כבולות בצורך להסתיים באותו צליל, או אות.

אין הרבה התייסרות אוהבים, בשירים האלה של עברי. מקסימום, געגוע נעים. הנה מישהו שהאמנות שלו לא צומחת מכאב ודיכאון. לאבי עברי טוב על הנשמה והוא לגמרי שמח לשיר על זה ואם זה לא סבנטיז ישראלי, אז מה כן?

ההתאמות לזמננו נמצאות בעיבודים (שמוליק דניאל). יש כאן שילובים נהדרים בין אקוסטי לחשמל. יש כאן גיטרה אקוסטית מערבית ונגיעות מזרחיות, אפילו יווניות, שמוסיפות לשירים נפח מעניין באוזן. כלי המיתר משולבים יפה בכל זה. הקול של עברי חרוך מעט ומזכיר את הגרון השרוט של יוני רועה. השריטה הזאת מאזנת מעט את השירים הרכים באופיים.