"התקווה 6" הוא הרכב רגאיי מיוחד. החברים לא מתנאים בראסטות האופייניות, שיחתם היום-יומית רגילה לגמרי – ילדים טובים הוד השרון. אבל על הבמה – סיפור אחר, קוטבי. מייסדי הלהקה, עמרי גליקמן ושלי גליקמן, אח ואחות, גרים ברחוב התקווה 6, מכאן שם הלהקה. בסיוריהם בג'מייקה, הופתעו השניים לגלות כי בוב מארלי, מלך הרגאיי העולמי, גר לפני מותו ברחוב התקווה. זה הספיק להם, כדי להקים להקת רגאיי, לצרף עוד נגנים ולשרוף את הבמות בישראל בשנים האחרונות. כל מי שהיה בהופעה של "התקווה 6", יגיד לך ש…

אבל אנחנו כאן בעניין הדיסק. "התקווה 6" יוצאים עם דיסק בכורה, שמבוסס רובו על שירי המופע. הסגנון המוזיקלי שלהם הוא "ניו-רוטס", סגנון די צדדי בז'אנר, משולב בדאנסהול. השירים מעורבבים, עברית ופטוואה – האנגלית שהג'מייקנים מקפידים לשבור בדרך ליצירת תקשורת ביניהם, עד כי קשה להבין מזה מילה. גליקמן התמחה בניב הג'מייקני הזה. ההגשה שלו אנרגטית מאוד, מרקידה, מאוד מהירה ולא תוכלו לשיר יחד אתו, גם אם תתאמנו המון. הטקסטים בועטים כהוגן בתחת של המציאות הישראלית העגומה, כתובים בעברית עסיסית, פטאווה ומשלבים סגנון מקראי.

"אם אפגוש את אלוהים", "לילה לבן", "Zoo", "יונה לבנה", "ותזעק ישראל" ולהיט ההופעות "גאידמק", שבו גליקמן מקפיד לשיר בכל הופעה בית חדש, שהוא הפתעה גם לחברי הלהקה. חגיגה גדולה לאוהבי הרגאיי השורשי ולבעלי האוזן הפתוחה, שיתאהבו בזה מיד.

יחד עם זה: תחושה של אכזבה קלה עולה מהדיסק הזה, בטח לאלה שמכירים ע"פ את ההופעה ואת דיסק ההופעה (איפה משיגים אותו?) שנמכר בצמוד לה בעבר. דיסק ההופעה שופע אנרגיות מוטרפות וגליקמן מתגלה בו כחיית במה שעושה הכול: הוא שר, מנגן, מכוון את הקצב, זורק הוראות ללהקה תוך כדי השיר, משנה את עוצמת הליווי, נמצא בדו-שיח מתמיד עם הקהל שיכול לאכול אותו מרוב אהבה. ההגשה המופלאה שלו, בקצב רצחני, משאירה אפילו אותו חסר נשימה לעתים. כל מי שהיה בהופעה של "התקווה 6", יגיד לך ש… זוהי התמכרות שאין להיגמל ממנה. ביצועי דיסק האולפן החדש מאבדים משהו מהאנרגיות האלה. את הגרסאות של "Zoo", "יונה לבנה", "ותזעק ישראל" ו"קוקוריקו" הייתי בהחלט מעתיק, כמו שהן, מאלבום ההופעה לכאן.