הדיסק החדש של ישי לוי – "את" הוא כנראה החלטת הקריירה המוצלחת ביותר שלו. הלך לוי אצל עמיר בניון, סיפר לו על חייו ובניון כתב והלחין אלבום שלם בהשראת הסיפור. כבר תקופה ארוכה שישי לוי ממדר עצמו ביודעין מן הביצה הים-תיכונית של פרץ, עפיה ושות'. הוא הרי תמיד היה כל כך הרבה יותר טוב מזה. אלבומו הקודם, ממש לא מזמן, נתן רמיזות ראשונות לחיתוך הצפוי. ועכשיו – "את", אלבום מזרחי כמו שהמזרח צריך להישמע.
ללוי יש את כל המאוולים והסלסולים הנדרשים בגרון. יש לו קול ענק והגשה ענקית לא פחות. הוא חי כל מילה שהוא שר, מגלגל אותה בפה, מדגיש, מרפה, מעצב ומוסר אותה בדיוק כמו שנכון לה ולו. בקלות יכול היה לוי לטחון עוד אלבום גיספני למהדרין עם כמה בלדות קליטות וכמה חאפלות-כפיים. מדביקים לזה דרבוקה פה, גיטרה-א-לה-קיסר שם ויש לכם פסקול מועדונים ומי הגבר שלא יקום לרקוד את זה?
אלא, שכאמור, לוי נמצא כבר מזמן במקום אחר. הוא יודע מה שהאחרים מסרבים להבין: סופה של האיכות לנצח. תמיד. לכן זו החלטה כל כך טובה שלו. בניון, מאז שהתחיל, מוציא מתחת ידיו מוצרי איכות. בשלב הייצור, תו התקן הבניוני לא לוקח בחשבון את אהדת הקהל. מרכיבי היצירה שלו בנויים מרעיון שהוא מעוניין למסור. המוזיקה שלו, אני מנחש, נועדה גם היא לשרת את המסירה הזו. למעשה, היא כל כך מרתקת, עד שמובטח כי הרעיון יימסר. האם המאזין יאהב את זה? זו שאלה שלא מעסיקה יוצר כמו בניון וסוף סוף היא לא מעסיקה גם מבצע מהדרג הבכיר של לוי. וראו זה פלא, אוהבים את זה. מאוד.
מאז תחילת הקריירה שלו, עמיר בניון מדגיש ביצירתו את המזרחיות (האנדלוסית) ומתרחק מחיית הכלאיים הקרויה מוזיקה ים-תיכונית. גם לבניון יש אהובה, גם הוא חושש מפרידה, מאובדן האהבה, מבדידות, אבל הוא כותב את זה כל כך עמוק, עם המון רבדים, עם נימים דקים של רגשות, עם אמת – שום דבר מזה אי אפשר למצוא אצל "משוררי" הים התיכון, חופיו וצליליו. לוי מתחבר לכל זה בטבעיות. העברית הגבוהה של בניון מרגישה נהדר אצל לוי. בניון, עם צליליו הגבוהים, מציב אתגרים ולוי עומד יפה בכולם.
עבודת העיבוד וההפקה המוזיקלית של יעקב למאי ראויה לכל שבח. "את", אם כך, הוא חיבור נדיר של איכויות שהצטרפו לכדי יצירה מושלמת.
אם מחר מתעוררים תושבי ירושלים ורואים פתאום בית מקדש על הר המוריה, הם יכולים להבחין בישי לוי, עומד ושר בשורה הראשונה של הלווים.