"זיכרונות זה לא מה שהיה…", מסיים כפיר אפשטיין בהברקה לשונית את השיר הראשון באלבום הבכורה שלו. זיכרונות הם לא מה שהיה, אז נשאר ההווה. אם אפשטיין היה שר – "ההווה זה לא מה שקורה…", הוא היה זורק אותנו אולי לעומק מחשבותיו, אבל הוא לא.
ההווה של אפשטיין, צעיר נחמד שמפלס לעצמו שביל משלו, בכיוון המיינסטרים הכללי של העניינים, עשוי מהחומרים הרגילים: הוא משועמם, לא נשאר לו כסף לקנות את העיתון שבו כתוב שיש יותר אבטלה ("יש לך כוח"), הוא עצוב, די מיואש ("מה נשאר ממני"), הוא לבד לבד, אין לו כוח לזרוח ("לבד") ובכללי – העניינים ממש לא זורמים לאן שאפשטיין זורם: "להיות קורבן, להיות ניצוד, להיות עצמי/ לשתות ולעשן…/ בגידות ואכזבות, קרעים וזיכרונות/ בתוך תוכי, ככה זה אסון/ באלף הנכון, לא נוח לי/ אתי…", ("להיות עצמי"). לא נוח לו אתו. חלק מכל הקיום העלוב הזה, תנו לי לנחש, לא באמת ממש קורה לו, אבל המסר עובר: אפשטיין לא מרוצה.
כל זה נבעט ממנו החוצה, ברוק רענן, שובר את התסכול לתוך דיסטורשנים קצביים ומאוד מקפיד, אבל מאוד, שלא לעבור את נקודת האל-חזור אל שדה הרוק הכבד באמת. זה משאיר כאן את הצורך למצוא שם לרוק הזה, שמרצד שם, בין הקל והרך לכבד והאפל. אולי "רוק אמצעי", שרומז גם על אמצע הדרך אליו הוא מכוון. ג'קו אייזנברג עושה דיסק כזה עכשיו, הראל סקעת התקרב לזה בדיסק שלו, אבל נשאר בפופ-רוק הרך. לסקעת, אגב, כתב אפשטיין את "אם הוא ילך" המקסים. לרוק כבד יש אלף סופרלטיבים, "מקסים" הוא לא אחד מהם, כך שנישאר באמצע.
אפשטיין יצטרך להפליג מהנמל הזה, החוצה לים. להיות אפילו עוד יותר אינטימי ואמיתי, לקרוע את הלב על השולחן ולאסוף את זה אחר כך לתוך שורות, בתים ומוזיקה. "יש לך כוח" ו"אמונה", שני השפיצים של הדיסק הזה, הם האזימוט הנכון.