מוטי ביקובסקי ליווה עם הגיטרה שלו פיגורות כמו עמיר לב, ערן צור, אביתר בנאי, ירמי קפלן, דנה ברגר, ורבים אחרים. עכשיו הוא עובר למיקרופון ושר שירים שכתב. הטקסטים שלו בנויים על העברת תמונה קצרה, מין התרחשות קצרה יום-יומית והתחושה שלו בקשר לזה. שיטה בדוקה, שבמובנים רבים מתחפשת לשירה, מייתרת הלחנה מורכבת, או אפילו מלודיה. תשאלו את עמיר לב.

לב הוא אילן ראוי בהחלט להיאחז בו. אלא שבעוד עמיר לב מכניס אותי בשנייה לשחות אצלו בוורידים, אצל ביקובסקי משהו הולך לאיבוד בדרך. כשהוא יושב על המרפסת, באמצע נובמבר, ביום שרב, אני לא יושב אתו שם, בטח לא מצליח לחוות מה שהוא מרגיש. מצד שני, גם לעמיר לב לא התרגלנו ברגע אחד ואולי זה באמת עניין של ותק.

ביקובסקי בחר להלחין את הדיסק הזה מאוד שטוח, כמעט אמרתי אנטי-מלודי. איך יכול להיות שגיטריסט במעמדו תופר שיר שלם (רצועה 8 – "לתקן") על שלושה אקורדים ושום דבר לא משתנה לאורך ארבע וחצי דקות, אפילו לא בעיבוד המונוטוני. אם הייתה פה איזו כוונה אמנותית מתוחכמת, היא טסה הרחק מעל הבנתי.

לעומת זה, הטקסטים שלו מושקעים יותר, אם כי היה מקום להשאיר בהם משהו לדמיון. הקול של ביקובסקי מוגבל למדי ונמוכים אין לו בכלל. מה חשב לעצמו רפי פרסקי שחתום פה על הפקת השירה? באופן מפתיע, ביקובסקי גם לא מבליט פה שום עבודת גיטרה מיוחדת, כמצופה מאיש מקצוע כמוהו.

מאכזב למדי.