לקחתי את "שמע קולי", הדיסק החדש של מאיר בנאי, לסיבוב ראשוני ויצאו ממני אלפי חלקיקים של אושר. אחר כך, באו עוד ארבע האזנות ברצף ואחר כך קראתי בעיתון את הריאיון שערך אתו אחיו, אביתר. מיד ראיתי שיפה מזה לא אצליח בעצמי.

בתוך מאיר בנאי, גר איזה בלוז, כדייר של קבע. יש לו בתוך לבו צעקה גדולה והוא צועק אותה ומפנה מקום לעוד אחת ועוד. "גשם", "שער הרחמים", "הלילה של אתי" – כולם צעקות גדולות של געגוע. גם "שמע קולי".

מתחילת דרכו המוזיקלית, אי שם בתחילת ה-80', יש למאיר בנאי טביעת אצבע ייחודית. הקול שלו מיוחד, השפה שלו מיוחדת ובעיקר – המוזיקה שלו אחרת. מאיר-בנאית כזאת. הוא חפר לעצמו את הנישה שלו. מקצבי רוק ובלוז על מבנים מזרחיים, חצאי טונים במקומות מפתיעים.

את כל זה הפגיש בנאי בגאוניות, עם הטקסטים הכל כך מיוחדים של ר' שלום שבזי, משה הסופר מרומא, רב האי גאון, ר' משה אבן עזרא, ר' אברהם אבן עזרא, ר' מרדכי עבאדי, ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה אבן בלעם. לראשונה, מוציא בנאי אלבום שלם למילותיהם של אחרים. רוב הלחנים נרשמו פה כ"מאיר בנאי (מבוסס על לחן עממי)". בנאי לקח מבית הכנסת את המנגינות העתיקות, בנות מאות ואלפי שנים, ויצא מהן לפירושים המוזיקליים המרהיבים שלו. התוצאה – מרעידה.

החומר המסורתי, שבנאי מטפל בו כאן, נפל אצלי בדיוק למקומות הנכונים. המקומות האלו הם השקעים שמותירים הגעגועים ליצירה שלו, שאינה יוצאת לאור אלא בקפיצות של שנים. בשונה מ"רוחניים-חדשים", בנאי מייצג מסורת הקרובה לדת, מאז ומתמיד. לכן, "שמע קולי" נשמע מפיו כל כך טבעי ואותנטי.

לגיל סמטנה יש יתרון על פני שאר אוהביו של מאיר בנאי – הוא זכה לעבד כאן את שיריו. סמטנה עטף את בנאי כל כך יפה וקרוב, עד שהאהבה הזאת עולה מכל כינור, מכל פסנתר. הוא השאיר את הצעקה של מאיר בנאי ברורה, חדה ומזוקקת, כשכל הרקע תומך את זה מלמטה, בהרמוניה שעוד תתברר כחד-פעמית. קשה להאמין שיופי כזה יכול לחזור פעמיים.

"שמע קולי" הוא חוויה תרבותית, נדירה ביופייה ומושלמת. תודה, מאיר.