לפני עשר שנים, הפציע ברדיו קול אחר, משהו מאוד מיוחד, שתפס את האוזן ולא הרפה. זה יצא מהגרון של אחד, עמיר בניון, מבאר שבע, שבדיוק עשה את צעדיו מהצד האפל של החיים אל הצד היותר מואר שלהם.
בניון תמיד הלך לבד, בדרך משלו, חסרת פשרות. בתחילת דרכו המוזיקלית, היה קשור למיכה שטרית, אך עזב במהרה לדרך עצמאית. כשנדמה היה לו כי אקו"ם לא משלמים לו את המגיע לו, נכנס מולם למאבק של שנים. בסופו של דבר, עזב גם את חברת התקליטים והקים לעצמו את "נבל עשור", חברת הפקה פרטית, שמוציאה את החומרים שלו וגם תומכת ביוצרים צעירים. בתוך כל זה, חזר בניון בתשובה, מה שמשפיע עמוקות על יצירתו.
בניון הגדיר זה מכבר מהי מוזיקה מזרחית אמיתית. הוא מרבה להשתמש במוטיבים אנדלוסיים ובפירושים הצפון-אפריקניים שניתנו להם אחרי גירוש ספרד. הטקסטים שלו כתובים בשפה נקייה, מכבדת את המקורות ומשתמשת בציטוטים ובמושגים יהודיים ודתיים.
עשר שנים ושבעה אלבומים הם בהחלט הזדמנות יפה להוצאת אוסף כזה, מה גם שהצטברו מספיק שירים שלא נכנסו לאף אחד מהאלבומים. למרות שאני מאוד נמשך לחומרים של בניון, לא אהבתי את הביצועים החדשים שהקליט לגדולי שיריו, לכבוד האוסף הזה. ביצועי המקור היו מושלמים בעיניי והסתפקתי בהם.
"רק את", "מורה לחיים", "כשאת עצובה", "ניצחת איתי הכול", הכול עד כאן", "אלוף בשחור", "עומד בשער" – כולם פה ועוד. מהשירים "החיצוניים" אהבתי את "שיר הוודקה" ואת "בחייאת". הביצועים של בניון להמנון המדינה (על פי לחן של ר' שניאור מלאדי) ול"יגדל אלוהים חי" – גדולים מהחיים. בהחלט שעה של אור.
אהבתי.