"עלי עשור ועלי נבל עלי היגיון בכינור", נאמר במקורותינו. סוניטה סטניסלו וגל שחר לקחו את זה כמה צעדים קדימה ב"צלול" – דיסק של נבל (סטניסלו) וכינור (שחר) במוזיקה אירית משגעת. אייב דורון מצטרף עם כלי הקשה, בראשם הבארון (תוף אירי) בחלק מהשירים. המוזיקה האירית שואבת ממעיינות קלטיים עתיקים. ובעברית: אין סיכוי להבין את זה, אבל זה עושה מאוד נעים באוזן.
כמו שזה נשמע, המלחינים האיריים לא ממש אוהבים כללים ותבניות. בתחילת כל נעימה, מוצג המשפט המוזיקלי המרכזי, זהו הבסיס. לשינויים. עניין של שניות, והמנגינה יוצאת לטיולים פרועים סביב הקו הזה, הלוך וחזור, במהירות מואצת, בסלאלום מרהיב שיכול להוציא כל כינור מדעתו.
לכינור אין אוויר, משום שבמנגינות האיריות אין זמן לנשום. המעברים מתחברים לבתים, שמתחברים לפזמונים וכך הלאה. המיתרים לא יודעים את נפשם ואפשר רק לדמיין איך נראות האצבעות של נגנית הנבל אחרי סאשן כזה.
לא הכול זריז וקופצני. יש גם קטעים אטיים יותר, נוגים-משהו, הכינור בצליליו הנמוכים, שמייצגים – אני מנחש – איזה עצב קודר מהמרחב האירי האפור והקר ונמשליו. לפעמים, בלדות שקטות כאלה מתפתחות, מתעוררות, מקבלות קצב מהיר יותר וקצת שמחה בעצמות במה שמייצג – בואו ננחש יחד – תקווה לאיזו קרן שמש חמימה ונמשליה.
סטניסלו ושחר מביאים ל"צלול" וירטואוזיות, תיאום מושלם ושורה של רגעי שיא מרגשים. מי שמסוגל לנגן את פקעות הצלילים המסובכות האלה, מוכרח להיות גאון ועם פרקי אצבעות מנירוסטה. זה בדיוק מה שהם.