ביקורות מוסיקה

טוני ריי הוא אגדת רגאיי ישראלית. הוא נושק ל-70 ונשמע רענן כמו שנשמע כשהתחיל להקפיץ אותנו בסוף שנות ה-60'. זהו

הנה סיפור: ימי ניסן, שנות ה-90' של המאה הקודמת, קיבוץ חפץ חיים. שלמה הוניג מגיע לבית סבו וסבתו, מרדכי ומרים

  השתדלתי. באמת שהשתדלתי. הקומוניקט מהיח"צנית הציע שמדובר פה בנסיכת האינדי הישראלי. משהו אלטרנטיב בהארד-קור של האלטרנטיביוּת. אז לקחתי איזה

  איך שראיתי את שם האלבום החדש של הדג נחש, חשבתי לעצמי: או-קיי, נגיד שהגעתי לישראל בלי לדעת עליה כלום

  כשהראפ הגיע מארה"ב לארץ, הגיע אתו גם הצורך של הראפר לקרוא לעצמו באיזה כינוי. כך יעקב שמעוני נהיה "סאבלימינל",

גוסטו, מהיוצרים המסקרנים שפועלים כאן, עושה דיסק רביעי – כולו במרוקאית, שפת-אם בשבילו. "הבית שלי בישראל", אומר גוסטו, "ומרוקו תמיד

זהו האלבום השלישי של אמיר דדון והעניינים בו עגומים. יש הרבה כאב בשירים של דדון ובהגשה שלו. יכול להיות שהוא

עלמה זהר התחברה לצמד המפיקים המוזיקליים דודו טסה וניר מימון והצליל שלה השתנה. פחות קליט, יותר פזילה לסולמות הערביים האהובים

בדף המצורף מהיח"צנית כתוב כך: "הרכב אשר סגנונו המוזיקלי נע על הקשת שבין הערפל הלונדוני  לשדות הזהב של עמק חפר".

אלבומה השני של אחת מהיוצרות המופלאות שיש כאן ושקוראים ליצירתה "אינדי", היינו עצמאית, לא חתומה בחברה, שוליים כזה. ג'קסון כהן

הצמד הבלתי אפשרי (צ'לו ותופים) והנהדר הזה יוצא עם אלבום חדש. שמונה שירים מפתיעים, שמסתפקים הצ'לו ותופים בלבד, עם התערבויות

יובל בן דרור כותב מגיל צעיר מאוד והיום, בן 23, הם התבגרו. זהו אלבום אי-פי קמצני, (רק 6 שירים) וחבל