גיא מר הוא מעמודי התווך של "הדג נחש" וזהו אלבום הסולו השני שלו. אלבום ראפ בעיקרו, עם כל היתרונות של הסגנון ובעיקר – חסרונותיו. אין כל ספק שבין האוזניים של מר עוברים רעיונות מבריקים. הוא גם מוריד אותם לנייר לא רע בכלל. יש בדיסק הזה משפט: "…נפלו בעריכה של החיים…", ("ככה"), (למתקשים: פרפרזה על הקטעים המצולמים שנופלים בעריכה של סרט ונשארים על רצפת החדר). משפט נהדר, "נפלו בעריכה של החיים". למרבה האכזבה, אין יותר מדי סוכריות כאלה ב"הכול כלול", למרות שמו.
ככה שמר כותב בסדר גמור, רק נלכד ב"חוקי" הראפ, או ההיפ-הופ. למשל, לחרוֹז בכל מחיר. יש קשר, אין קשר, תחרוז. יוצא מזה סלט יבש של רעיונות שזורקים את המאזין לשלל אסוציאציות משלו, בדיוק איפה שהוא מחמיץ לגמרי את כוונת המשורר. מר יכול לכתוב בשורה אחת: "…נבדיל בין התבן למוץ/ מילים נאמרות ואין שום סיבה לקפוץ…", ("דעות"). בהקשר של השיר: יש מסביב אין-סוף דיבורים ודעות, לא צריך לקחת כל דבר, או בכלל משהו, ללב. רעיון בסדר, אבל הבחירה שלו לערבב שפה גבוהה של "תבן" ו"מוץ" עם ההמשך עושה עוול לפעולת הדיש. רק מה? הבחור חיפש חרוז-בכל-מחיר ל"לקפוץ" – יצא לו "מוץ". זה הראפ במֵרעוֹ. הוא גם כותב: "…במשעול המשותף הזה יחד נתפס…", ("נצח נצחים") , במקום "נטפס" ועל זה אין מחילה גם באקדמיה ללשון הראפ.
ב"הכול כלול" כלולים גם שירי מחאה חריפים נגד פוליטיקאים והעומדים בראשם, עוולות חברתיות, רבנים שסרחו. הכול רעיונות טובים מאוד מיושמים באופן בינוני ומטה.
המוזיקה של מר היא סיפור שונה, שמתחלק לשניים: הלחן של השיר והמנגינה שרוקדת בעיבוד. על ה"לחנים" של השירים אין מה להתעכב וקשה לקרוא לזה לחן. לעומת זה, העיבוד, וההפקה המוזיקלית בכללה, פה תמצאו עושר בלתי רגיל, הרבה דמיון ומוזיקה ממש. אני מכבד את הבחירה הזאת, למרות השתייכותי לאסכולה שמכתירה את הטקסט כדבר החשוב, שכל השאר משרת. אצל מר, העיבוד גונב את האוזן מהשיר ואם הייתה לו כוונה למסור משהו בטקסט, לא כולם נמצאים שם כרגע ויש אוזניים שצללו עם הדיסטורשן (המטריד) של הבס-קלידים, או שיצאו לטייל על כנפי החצוצרה והטרומבון.