ניסן כהן ואיתמר בריל הם הצמד "שירי מסיבות". למה הם קראו לאלבום שלהם בשם הלהקה? תצטרכו לשאול אותם. לא חובה. היצירה המשותפת הזאת התבשלה בשנים האחרונות ונשמעת בדיוק כמו הסשנים שהובילו אליה – סיגריות, ביטים, קפה, שירה, סיגריות, ראפ וסיגריות. "הרצנו דאחקה", הם מציעים, "שעם הזמן הידרדרה ויצאה מפרופורציות. האלבום מתעסק באהבה מוות וסיגריות, כמו רוב היצירות בעולם".

אני מנחש שהם היו נפגשים בחדר של בריל, דופקים ביט אקראי על הסינתיסייזר ומתחילים לדבר, בקצב, לא בקצב, מה יוצא – יוצא. ההקלטות "מלוכלכות", משאירות בפנים את כל ההכנה, הדיבור לפני, כחכוחי הגרון, הצחקוקים. אחרי 40 סיגריות, זה בטח נשמע מגניב למישהו.

והנה מבחר מכל היופי הזה: "אני גיטרה מכוונת אבל לא בסולם של שום ברנג'ה", "אני חוט של מחשבה ששם רגליים לעצמו", "זה כיסא גדול מדי על מלך כזה קטן", "הכי קרובים היינו בגלגול ההוא, כשהכנת לי תה בהוספיס לשיקום תחושת ביטחון בקיום", "כששאריות הספק האחרונות טפטפו לי מהפה, הייתי הווה".

כמו שאתם מבינים, מדובר במצב רוח כאוטי שמפלרטט בעליזות עם הפסיכוטי. פרי-סטייל על ביט לא מאוד מפותח, שמורח באוזן תחושות, זיכרונות ילדות ואוקיינוס של אכזבה. בעיקר, עצמית.