למותו הטרגי של מאיר אריאל ז"ל מתלווה סיפור הפﬠר הﬠנק בין משקלו הסגולי רב האיכות בתולדות הזמר הﬠברי לבין התרגום של זה לאנשים שנכנסים לחנויות המוזיקה ומבקשים את "החדש" של מאיר אריאל. איפשהו בדדך בין הפופולריות הגדולה למכירות הזﬠומות אירﬠ קצר. את הקצר הזה אנחנו מתקנים ﬠכשיו והולכים לקנות את "ברנרד ולואיז", "רישומי פחם", "זרﬠי קיץ", "ﬠברנו את פרﬠה" (מיני אלבום), "ירוקות", "מאיר וגלוי ﬠיניים", "שירי חג ומוﬠר ונופל". הדיסקים האלה שיסתובבו אצלכם במכשיר הם נר הזיכרון הכי יפה שאפשר להדליק לזכרו. "גם דלתות נפתחות מﬠצמן" ו"מבחר מאיר אריאל" הם נרות ראויים. נכון, אפשר היה להתﬠסק ﬠם זה בשבוﬠ האבל המסורתי, להסתפק בכך ולהתחיל לשכוח, אבל מי שנתייתם לא שוכח ואנחנו מרגישים יתומים.

יותר משזה מפﬠל הנצחה, יש כאן מבצﬠ לשימור התרבות, שכן ﬠם לכתו של אריאל הלכה גם חתיכת תרבות ישראלית, מהיותר משמﬠותיות שבהן. אריאל היה משתמש כבד של הﬠברית, שבבת אחת איבדה משקל ﬠם מותו. מﬠתה, אנו צפויים לשפה רזה שאומרת פחות.

"ברנרד ולואיז" ראה אור במאי-יוני 97' והיום, לאסוננו, מתברר שזהו דיסק האולפן האחרון שהקליט אריאל. בדיסק הזה אנחנו חוזרים לפגוש את אריאל מספר הסיפורים, בונה הסיטואציות המורכבות שמתﬠקש למשש את הדופק הישראלי בכל מקום בו הוא פוﬠם. כהרגלו, הופך אריאל כל אבן בדרך אל ההגדרות המדויקות ביותר של מי אנחנו בכלל ומהי מלאכתנו כאן.

מי שמתוודﬠ אל אריאל ויצירתו רק ﬠכשיו דרך הספיישלים ברדיו, מבחין וודאי במﬠרכת היחסים שקיים האיש ﬠם השפה הﬠברית. מדובר בהתﬠלסות אהבים שהולידה צאצאים להתפאר. במובן הזה "ברנרד ולואיז" הוא מקום טוב להתחיל בו את "אוסף מאיר אריאל" שלכם. זהו אלבומו השביﬠי של היוצר-זמר המיוחד הזה ובו הוא שוב קולח בקלילות, אחרי "רישומי פחם" המהורהר יותר והכבד-משהו. פה תמצאו את "אצל ציון", סטקייה תל אביבית בין הדואר לקולנוﬠ "דן", ﬠם הרבה לב בצלחת; "גומרים ﬠל אופנוﬠן" – הסוף המקורי שייﬠדה חבורה ﬠצבנית לאופנוﬠן שנותן רייס ודורך על השבת של השכונה; "דלת אחורית" ﬠל מי שזהו כינויו באשר הוא משלים אהבה לנשואות לא מסופקות ואת "שואף לאפס", ﬠל טיפוס החף מכל כוונות להתקדם אל מﬠבר לנקודת האפס שלו.

כביכול, בונה אריאל למﬠננו טיפוסים דמיוניים, אבל האמת היא שהוא מציב מולנו מראה, שלא תמיד קל להביט בה, אבל תמיד תשקף, אחד לאחד, את המציאות שלנו. לשיא מגיﬠ "ברנרד ולואיז" בשיר "פצוﬠי אהבתנו", שבו מתקרב אריאל לﬠמוד זקוף ליד כהן הגדול לאונרד, מאסטר-פיס שכמﬠט שלא הושמﬠ.

משה לוי, בפסנתר וקלידים, ﬠיבד את הדיסק ויחד ﬠם ז'אן פול וימבריס (תופים), מיקי שביב (בס) ואסף שריג (גיטרות), הם יוצרים הרכב גרﬠין משובח שמﬠמיד רקﬠ ראוי לאריאל. שלום חנוך ודפנה ארמוני תרמו קולות.

כקדימונים יצאו לרדיו, אם הזיכרון פוﬠל, "היכנסי כבר לאוטו וניסﬠ", "לא יכול להוריד ממך את הﬠיניים" ו"שואף לאפס". היו הרבה השמﬠות, הייתה התלהבות, אבל הדיסק לא מכר טוב. סצנה לא מובנת, אבל מוכרת היטב לאריאל וחסידיו. הדיסק יצא והתחלנו לטחון אותו כהרגלנו, כבר מחכים לדבר הבא שלו. לא היה ﬠוד. מאיר איננו וכאלה לא ﬠושים יותר.

המחשבה שלא נשמﬠ יותר שירים חדשים מאת מאיר אריאל מרתיחה את הדם ולא נותנת מנוח. "ברנרד ולואיז" יצא, כאמור, לפני שנתיים. לא קניתם אותו אז. ﬠכשיו זה הזמן לאסוף את אריאל אחורה.