לא מזמן שחרר טונה שני אלבומים במכה, משהו שלא קרה עד היום. לא רק לו, בכלל. "ראפ מטורף" הוא שם האחד ועל השני – בפעם אחרת. גילוי נאות: אני לא מת על הסגנון. אני יודע שיש המון מעריצים לראפ והיפ-הופ, אבל אני, מה לעשות, העצמות הזקנות שלי מעדיפות את הסידור הישן: שיר שבנוי ממילים, מנגינה, תזמור ושירה. בכל זאת, מאז "סהרה", שעשה טונה עם יסמין מועלם, התחלתי להשתמש יותר במילה "וואלה". אהבתי מאוד את "סהרה", אז שמתי אוזן קצת יותר מפויסת על ה"ראפ המטורף" של טונה. זה לא עזר לי. יש פה 11 שירים מספיק ארוכים כדי להבין שהבסיס לא השתנה. בתשעה מהם, טונה נופל (שוב) למקום שבו הוא אומר, אם לסכם את זה: אני מספר אחת בתחום ומי יכול עליי. עכשיו, יש פה בעיה, כי טונה הוא באמת בטופ של הז'אנר, ואין על זה בכלל ויכוח. אז, בוא, בשביל מה ובשביל מי אתה צריך את תיפוף האגרופים על החזה הזה? זה מיותר. כתוב על רגשות אחרים, כתוב על הומלס שראית באיזה לילה אחרי הופעה, כתוב על החינוך המקולקל, כתוב על השלטון המשחית והמושחת. מה אתה צריך את ההילולה העצמית הזאת? שיר הנושא, "ראפ מטורף", מוגש כאן במשותף עם רביד פלוטניק, ראפר שחולק עם טונה (ועוד כמה) את הפסגה של הז'אנר בישראל. באמת הטופ, אבל השיר לא מתרומם, נשבר בעליות ולא מגיע לפסגה הזאת. עם זאת, יש לטונה הבלחות מעניינות. פה ושם חריזה וירטואוזית, קצב טוב (למי שאוהב) והגשה מצוינת. "תחת אש" שונה משאר השירים – שיר על רגשות בתוך מערכת יחסים, שנמצאת כמו כולנו תחת אש. יש ממ"ד – אין ממ"ד. סיכומו: איך את רוצה שנגור יחד, אם אנחנו לא מצליחים לסיים משפט בוויכוחים שלנו? בזה, אחי, זיקקת למולקולה הכי טהורה כמעט כל ויכוח בין שני אנשים ואני חושב שהשיר הזה מצוין. השיר האחד שליטף לי קצת את ההלוקס ריגידוס שלי (תעשו גוגל) הוא "ילד פריפריה": "…לא חסר לי אבל אין הרבה/ חיים משה מכל סיטרואן/ המטבח של סבתא חנה/ הורים בכאסח אבל לא רוצים להיפרד/ הסיכויים היו תמיד נגדי…". כמה שורות ואתה, כמאזין, עף אתו חזרה לילדוּת בשכונת פג'ה, בפתח תקווה. כאן טונה מתגלה ככותב מחונן, בעל עין מבחינה. הרבה סיטרואן, הרבה חיים משה. מזכיר לי את "…הרבה מלפפון חמוץ/ הרבה לחם עם חלווה…", של ברי ("כמה יוסי"). שורות ספורות וכמה מאפיינים, שזורקים אותך לעולם אחר, בזמנים לגמרי אחרים. את "ילד פריפריה" טונה חצי שר וגם זה ריכך לי את ה-עשיתם כבר גוגל?