זהו למעשה אלבום כפול של אהוד בנאי. האחד – "אש קטנה" והשני – "זה הפסקול", מיד נגיע לזה.

אין לי מושג מה עשיתם בסוף שנות ה-70'. זה יוצא במאה הקודמת. בזמן ההוא הסתובב אהוד בנאי, עם כל השירים הנפלאים שלו בתוך הבטן ולאף אחד זה לא הזיז. רק תארו לכם את זה בהשוואה למה שאנחנו יודעים עליו ושומעים ממנו מאז ועד היום. זה החיים: בחור אלמוני למדי, שתוך 8-7 שנים כל ילד יישא את שמו, מנסה להציע את שיריו ואף מטומטם מחברות התקליטים של אז לא מוכן לזרוק עליהם גרוש.

ב-85', לקח בנאי את "רכבת לילה לקהיר" של "משינה", עם הבנדוד יובל, השאיר את שתי השורות הראשונות (שכתב שלומי ברכה) וכתב את כל השיר מחדש. אחר כך "ראסטאמאן" הצליח להבקיע לתוך הרדיו. תחסכו לי את קלישאת "השאר-היסטוריה/היסטריה".

אבל קודם, וגם מאז, ובין לבין, שאב אהוד בנאי את ההשראה שלו מהטבע. בעיקר הגלילי. בואו, תקראו מה הוא כותב: "ב'אש קטנה' אני חוזר אל נקודת ההתחלה, אל הלילות הארוכים והשקטים בוואדי הגלילי שבו התגוררתי בשנות השבעים. הייתי יושב אז לבד בלילות, על יד אש קטנה, לא רחוק מהמעיין הזורם, בתוך השקט העמוק, פורט עם קול הרוח בעצי הזית, מגלה  שבילים חדשים על צוואר הגיטרה, הולך בנתיבי צלילים ששמעתי אצל מוזיקאים כמו ניק דרייק ומייקל צ'פמן ומשלב בהם כיווני גיטרה הודיים ופרסיים. וזה היה מסלול ההמראה ממנו יצאו אחר כך השירים שכתבתי והקלטתי…". הבנתם? כשהוא שר אחר כך "השביל הזה מתחיל כאן…", ברור מאיפה יוצא ה"כאן" הזה?

את "אש קטנה" הקליט בנאי במשך ארבעה ימים באולפן ברמות נפתלי. חורף, גיטרה אחת ושירה. בלי הכפלות, בלי קישוטים. הכי בלאדי, ישר מהשדה. 11 רצועות על אש קטנה, רק שתיים מהן שירים עם מילים. השאר קטעי גיטרה אקוסטית משובחים, שמבליטים גם את היכולת הטכנית של בנאי על הכלי. סגנון מהורהר, גלילי. כמעט אתה מריח את הטיון והרוזמרין.

הנה אהוד ממשיך: "…אם 'אש קטנה' הוא אלבום ביתי, בעל צבע אחיד ואווירה מאוד מוגדרת, הרי ש'זה הפסקול', הוא במובן מסוים ההפך שלו. יש בו יציאה אל עולמות אחרים, עם שפע של קולות וצבעים ומצבים משתנים. הוא משלב בין גאנה השחורה לדרום תל אביב ובין מוזיקה אתיופית  עממית לגיטרה חשמלית מערבונית…".

"זה הפסקול" מאגד, סוף סוף, את מבחר יצירותיו של אהוד בנאי לקולנוע ולתאטרון. הוא כתב מוזיקה לסרטים "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", חולה אהבה בשיכון ג'" ועוד. הוא כתב להצגות. זה צד פחות מוכר מפועלו הרחב.

והוא מסיים: "…שני האלבומים משלימים אחד את השני ומציגים את עולמי המוזיקלי, שמחבר בין נקודה פנימית ואישית לשפע המוזיקה שאני קולט מבחוץ".

יש כאן גם עוד השלמה של עוד חתיכה מהפאזל, מהשנים הראשונות, הקשות, שלא הרבה נחשף מהן עד עכשיו. החומרים פה חדשים לאוזן, לא חדשים בזמן. כמו ללכת בתוך ההיסטוריה.