זהו אלבומו העשירי של אהרן רזאל, דוס שעושה רוק וקאנטרי מהמחשבות היהודיות שלו. סוף סוף, אני יכול להכריז כאן ש"האיש בקצה המנהרה" עונה על הציפיות. ולמה? כי כל השנים אני עוקב אחרי רֶב אהרן ושומע ממנו – מחילה – חומר לעוס. שום שאלת עומק על השורש היהודי, שום עיסוק בתכל'ס.
פה יש שפע מכל זה. ייאמר כאן ועכשיו: היכולות המוזיקליות של רזאל לא מפילות אותי מהרגליים וזה אפילו לא מתחיל להיות דומה ללחנים המופלאים שמוציא מעצמו, למשל, יונתן רזאל. רזאל מלחין משהו אחר, מין פריסטייל שרץ על המילים, מתדרדר במורדות, נוסק בעליות, פה בולע, שם מדגיש וצולח את העסק.
אבל המילים, המילים. ריגשת, רֶב אהרן. יש כאן שירים באוקטן גבוה מאוד, אמיתות של חיים, תבונה של מבט נכון על העולם והקורה בו. כשרזאל שואל "אחי, יש'ך אש?", זה לא בשביל הסיגריה. הוא שואל אותך מה אתה עושה עם האש הזאת שבתוכך, תשתמש בה, לא בשביל לשרוף, כדי להאיר. ומכאן גם "אחי, לאן אתה מגיע?" וכו'. שיר מכונן.
אהבתי מאוד את שיחת הלילה המונולוגית שהוא מנהל עם ר' שלמה (קרליבך), ברצועה התשיעית ושוב (באנגלית) ברצועה המסיימת. זה כל כך אמיתי ומרגש. אהרן רזאל נוגע באיכויות שמזכירות את אהוד בנאי, בלי להפסיק לרגע להיות אהרן רזאל וזה, בעיניי, ההישג הגדול של האלבום הזה.