דיוויד ברוזה, איפה שתפילו אותו, הוא ינחת על ששת המיתרים שלו ויתחיל לנגן. הפעם, אלבום באנגלית, מין שיתוף פעולה בינלאומי, החביב כל כך על ברוזה: אמריקנים, ערבים, פלסטינים והוא. ומקהלת ילדים.

לראשונה בקריירה של 40 שנה, כתב פה ברוזה שירים באנגלית. יכול להיות שזה כל כך ריגש אותו, עד ששכח לתת תשומת לב גם ללחנים. לאורך 13 הרצועות נערכו חיפושים קדחתניים אחר המלודיות היפות שרגילים לשמוע מברוזה, ואין. אכזבה גדולה. ברוזה הלחין לפה קאנטרי פושר עם המנון-כמו-גוספל אחד והסתפק בזה.

התוכן, כרגיל, עוסק בדו-קיום. המרדף האינסופי של ברוזה אחרי השלום המיוחל מתחיל, יש להודות, לעייף מעט את המנסים לעקוב. שוב דואט עברי-ערבי-אנגלי עם מירה עוואד, שוב הקדמות עוּד ארוכות ודרדורי דרבוקה מתישים, עם ובלי קשר לשיר. ושוב, הניסיון, המוצלח, להוכיח שאפשר ליצור ביחד. היכולת של ברוזה לשלב את הצליל הערבי בתוך שיריו, כמו גם מוזיקאים ערבים בתוך יצירתו, ראויה לתשואות, אבל לא קונה דבר במכולת הפוליטית של האזור. הסכסוך, מה לעשות, לא עשוי מעיבוד מוזיקלי.

ברוזה מבצע כאן מספר קאברים, שעניינם הוא הפלת חומות ושבירת מחסומים. טימי תומאס, ניק לואו ושניים מגדולי המחרימים את ישראל, רוג'ר ווטרס ואלביס קוסטלו. שאפו על השת"פ, דיוויד.