רוני דלומי סוגרת אלבום שלישי ומבקשת "תסתכל עליי". אז אני מסתכל עליה עם האוזן ושומע איך היא מנסה להימלט מהמיינסטרים הישן. דלומי (מזל, או גורל, או כישרון) הצליחה לנער מעליה את התואר המפוקפק "פליטת ריאליטי", ("כוכב נולד") וכבר מזמן היא זמרת עם תקליטים, השמעות, הורדות, מעריצות וכל הכרוך בצד הזה של התעשייה.

עכשיו היא עושה איזה אקספרימנט ומוציאה דיסק בן 8 שירים בלבד, אותו כתבה בעצמה והלחינה עם עזרה מאביב קורן ואורי אבני, שני מוזיקאים בחסד, שהפיקו, עיבדו וניגנו.

אלה שירים מלאי ניואנסים על מערכת יחסים. כשגבר נכנס בדלת, הוא פשוט נכנס בדלת. אם דלומי תכתוב על גבר שנכנס בדלת, זה ישפע פרטים שחשובים בעיניה, אבל לא תמיד מאוד מרתקים. בכלל, בכל השירים, דלומי לוקחת סיטואציה ומתפזרת עליה 365 מעלות (געגועים, מאירק'ה), עד שצריך להתאמץ ולהבין על מה השיר. על זה היא תמשיך לעבוד עם המורה שלה לכתיבה, טל גורדון. "תסתכל עליי" הוא אלבום פנימה וכפי שהיא מעידה המילים שכתבה "גילו לי עליי דברים שלא ידעתי". אלו כמה מילים בעברית שהיא סידרה בצורה יפה וזה בסדר, אבל אם זה לא נכתב לשם הקלישאה, אז יש לה דרכים משונות להכיר את עצמה.

דלומי הלחינה ומבצעת משהו שהוא כנראה המיינסטרים החדש. היא ודאי מחוברת טוב ממני לאוזן הצעירה שצורכת את השירים האלה. מתברר: הכול חייב להיות מהיר הרבה יותר, עם  המון מידע. השורות ארוכות, סוחבות על גבן שקי פרטים, אבל האוויר קצר ולפעמים המנגינה כן נגמרת לפני סוף השורה. כל זה כנראה משום שלדור הזה יש חלון קשב קצרצר בין הטוויט-אינסטוש-פייס-וואטסאפ שלו וצריך להספיק להשחיל לו איזה שיר בין כל אלה.

דלומי עדיין שבויה בקונספט המקובל של שני-בתים-פזמון. אם יוצאים מנקודת הנחה שהפזמון יושר גבוה ועוצמתי, הרי שאת הבתים היא תבצע בקול נמוך יותר ובנמוכים יש לדלומי בעיה. היא לא מגיעה אליהם. תוסיפו לזה את המהירות שבה היא צריכה לשיר כדי להספיק את השורות הארוכות וקיבלתם ביצועים בינוניים לשירים טובים מינוס.