אני יכול כבר לראות את גדודי הטוק-טראש-בקיסטים עולים עליי עם גרזנים, אבל קבלו ממני את האמת הפשוטה: אני לא גזען. אני חושב שעמיר בניון הוא זיקוק אדיר בשמים החשוכים של הזמר המזרחי. לדעתי, דודו טסה יורה את זה. כמו שאני מבין, שמעון בוסקילה יכול ללמד את שניהם משהו על מוזיקה מזרחית. ודקלון, וסגיב כהן ואהובה עוזרי. והתזמורת האנדלוסית, שבקצה העוּד שלה, איפה שהאבק, יש יותר מוזיקה מזרחית מכל מה שתצליחו למצוא באלבומים החדשים של ליאור נרקיס ומושיק עפיה.

בקיצור, לא גזען. אני כן מתנגד חריף להזניית השפה והמוזיקה באשר הן. תראו, מה שנקרא פה סגנון ים-תיכוני הוא מישמַש מקומי שלא מייצג שום תרבות סביב לאגן הזה. ערבובים סהרוריים של ספרדית-טורקית-עירקית לא באמת בונים משהו ראוי לאמון, או להאזנה.

חוץ מקצת מאוד שלומי שבת ואתניקס (בשיאם עם ההוא), אף אחד פה לא עושה פופ-ים-תיכוני ראוי וזה כולל את ה"ה נרקיס ועפיה. לא אצטט לכם ממילות השירים, גם למקלדת שלי יש את הגבולות שלה. רק להסביר עמדה, נגיד, של נרקיס: בעוד אחד מהשירים שמספרים כמה היא בדיכאון וכמה הוא, ורק הוא, יציל אותה מעצמה, הוא משחרר את משפט המפתח: "מקווה שזה לא  בגללי". היא לא יודעת את נפשה מרוב שחרא לה בחיים, אבל מה שחשוב לו (מילים: אבי אוחיון) הוא שזה לא בגללו. הוא הנושא, הוא המרכז. היא סובלת, אבל מדובר בו. זאת העמדה "המכבדת" שלו.

לעפיה יש קול פחות תקיף ויותר מתבכיין, אבל גם אצלו עוסקים כל השירים בזאת שעזבה ומתי היא כבר תחזור?

באמת מתי. מכל היופי הזה, נרקיס נתן פה 20 שירים, עפיה הסתפק ב-12. שניהם שבויים בנוסחה המובנית של שני-בתים-הרמה-לפזמון. לשניהם קול בינוני שמרגיש בנוח בבתים הנמוכים ומתחיל לצעוק בפזמונים הגבוהים ובסה"כ זה המון כלום.

כמו שהם עשו, אפשר להסתיר את זה מאחורי הגיטרות של סינגולדה ושמעון יחיא, לשפוך על זה מפלי קלידים של Henree, עיבודים מתחכמים של יעקב למאי, טאצ' אמנותי של תמיר צור ונגנים ותיקים ומוכשרים כמו אשר פדי ואבי יפרח. בסופו של יום, כל אלה הלכו הביתה עם משכורת עמלם ואילו נרקיס ועפיה נשארו עם ה"יצירה" – אוסף מיותר של שירים נמוכים וחסרי משמעות.

הידעתם? ליאור נרקיס ומושיק עפיה הם מהאמנים המצליחים ביותר בישראל, מוכרים עשרות אלפי עותקים מכל דיסק שהם מוציאים וגובים עשרות אלפי ש"ח על כל הופעה שלהם. ובחתונות? חבל לכם על הזמן.

מה זה אומר על מה שקורה כאן?