זהו אלבומו השלישי של אסקרוב והראשון באנגלית. למה? אין לי שמץ. ניתנת האמת להיאמר: הפתיע הבחור. באתי עם דעות קדומות, מודה. אמן אינדי ישראלי, עם תקליט באנגלית, אתה מנסה מיד להבין את היומרה. לא הבנתי, אז ישבתי לשמוע אותו.

באלבום הזה, אסקרוב מתבטא בקו מוזיקלי ברור ואחיד – פולק מהסבנטיז. כולם יודעים ששנות ה-70' היו הטובות בחיי ואני שומר להן יחס מיוחד בשל כך. גם אסקרוב, מסתבר.

ההלחנות מבליטות צליל אקוסטי, גם כאשר גיטרת החשמל מתערבת מדי פעם. זה ממש נעים. גיטרה, פסנתר, צ'לו (קרני פוסטל, אלא מי) ואפילו אקורדיון. מלודיה יפה ועיבודים שתופסים את האוזן.

יחד עם חיפושו את האהבה, שתל פה אסקרוב הרבה הפכים. העטיפה צועקת "GEVA" ובחוברת המילים מופיעה תמונה מאוד קטנה שלו, מכסה בידו חצי מפניו. מצד אחד, אנגלית, אולי חושב על חו"ל, מצד שני, האנגלית פה כל כך בסיסית שלמרות הפונט הפלילי, אפילו אני הצלחתי להבין את רוב הדברים. בעיקר שירי אהבה, פרידה וכאלה.

העניין הוא ש-11 השירים נשמעים מאוד קרובים אחד לשני ועל אף הנעימוּת העולה מהם, אתה מצפה כל הזמן שתגיע איזו התפתחות. הנה פזמון, אתה אומר לעצמך, פה הוא ייתן. לא נותן. לא טוב למוזיקאי כזה לסובב אלבום שלם סביב אותם חמישה-שישה אקורדים.

באופן הזה, גם אין אפשרות להתייחס למנעד הקולי שלו, כי מראש הוא משטיח אותו לתחום מוגבל.

גם אחרי האזנה מלאה, עם חזרות פה ושם, לא הצלחתי להבין על מה ולמה בחר אסקרוב לשיר דווקא באנגלית. אין באלבום הזה שום מרכיב שהולך דווקא לשם.