זהו האלבום השלישי של אמיר דדון והעניינים בו עגומים. יש הרבה כאב בשירים של דדון ובהגשה שלו. יכול להיות שהוא מתגעגע למשהו שאין יותר ("אני עדיין אוהב אותך"), יכול להיות שהמבט שלו פנימה נתקל בהתלבטויות, בבחירות לא טובות ("מתי אלמד לבחור נכון").
לדדון יש קול ענק, אבל בדיסק הזה הוא שובר אותו כל הזמן. אם השירה מלנכולית והסאונד מלנכולי והמילים עגמומיות – אז זה מלנכולי.
יש פה גם כמה שירים שמתקרבים לנוסחת הזהב של שלמה ארצי. יש השפעה והיא מבורכת בעיניי. גלעד שמואלי הפיק מוזיקלית. לשיר "אם הייתי מוכן" נפרס שטיח אדום מיד כשנולד: כתבו – גלעד כהנא ודודו טסה והלחין דודו טסה. הפיקו מוזיקלית – דודו טסה וניר מימון. ההרכבים האלה, על פי עיתונות המוזיקה, הם הטופ של הטופ היום. לא התרומם לאוזן שלי.
עכשיו תראו, אני מוקף בביקורות מתלהבות מאוד מ"לבחור נכון". לא שותף להן. נכון שיש בדדון איזה יהלום, אבל המלאכה שלו היא ללטש אותו כל פעם חדש. בדיסק הזה, זה לא עבד לו. קורה.