זהו אלבומה השני של טלי מן, זמרת-יוצרת. הראשון יצא לפני כשלוש שנים. לא שמעתי אותו. את "לא חוזרת חזרה" שמעתי. מה נאמר? אם אתם לוקחים תופים אלקטרוניים וקצת גיטרה חשמלית ומערבבים חזק-חזק במחשב, יוצא לכם אלבום כזה.

מן כותבת שירים מאוד, איך נעשה את עדין, תל אביביים. משהו שמתאמץ להיות ממש עכשווי, בתוך הדיבור. "שמעת את החדש של טלי מן? וואיי, שיחוק". הכול בעברית, אבל הלופים האסוציאטיביים בכתיבה של מן ניצחו אותי. הקומוניקט המצורף מציע "טקסטים חריפים". אז מציע. איכשהו, אליי החריפות הזאת לא הגיעה. הדיסק, אגב, מגיע ללא חוברת מילים וזה מאוד עוזר לא להבין הרבה.

הביט האלקטרוני ששולט במוזיקה שכאן מעניין לשלוש שניות ואחר כך די מעצבן את האוזן. הלחנים, כשהיא שרה ולא חצי-מדברת, די סתמיים.

לשיר, לעומת כל זה, היא דווקא יודעת. קול מלא, גבוהים, נמוכים, משחקת אתו איך שבא לה, ככה שתשעת השירים שלה עפו לי גבוה מעל הראש הלא-תל אביבי שלי ולא התחברתי.