איתי פרל (כן, ההוא) מחזיק אלבום שני – "מים מתחת לגשר". אלבום די מלנכולי, עגמומי במודע. פרל הוא יוצר-זמר, מהיותר מוצלחים, בוגר "רימון", שכותב גם לאחרים. הוא קרוב לסביבה הדילנית, או נאמר לפירושים שלה אצל שלום חנוך. בחלק מהשירים, יש לו חזרה על אותה שורה בסוף כל בית, מזכיר מאוד גם את נוסחת הכתיבה של הכהן הגדול ליאונרד.
"מים מתחת לגשר" הוא עבודת גמר מבריקה על "הפרידה והשלכותיה, מכל זווית אפשרית". פרל דוגם בפינצטות הטקסטים שלו חומרים מנימי הנפש, תוך שהוא מפרק את חוויית הפרידה לקשת רחבה של רגשות. הוא בפירוש מעדיף את עמדת הלוזר. לא אחד שיגיד לה – "תלכי, יש עוד אלף כמוך". הוא יודע שאין עוד אפילו אחת כמוה.
פרל הוא ממאריכי-האומר. הוא יכול לשיר את "בלפור" כמעט חמש דקות ולסיים אותו במשפט: "כל כך הרבה דברים שלא אמרתי עוד…". "בלפור", אגב, שיר מאוד תל-אביבי, עוסק גם הוא באהבה נכזבת: "בלפור נגד התנועה, זה חד-סטרי את מבינה/ תמיד היית כזאת…". ב"הלוואי עליי" הוא כותב: "…אני מדרון שמתדרדר אל תוך עצמו/ ומסרב להיעצר…". פרל שוחה קראול פראי בתוך הכאבים שלו. זה שוב, לפרטי הפרטים, סובב סביב זוגיות, שישנה ואיננה, אבל כל כך משוכלל אצלו, נוגע בניואנסים ומכניס אורחים שמרגישים מיד בבית בתוך הטקסט.
פרל סומך על ההתמצאות המרחבית של מאזיניו: "איך נותנים לנורית פרח" ("ילד טוב נשבר"), "צעדים קטנים קטנים לאנושות/ גדולים גדולים בשבילי", ("בלפור"). אהבתי את זה מאוד.