ערב חג. לפנות בוקר. למה אני לא ישן עכשיו כמו שאר העולם. כי עמרי קרואני.

ילדוּת בגולן, עבודה עם נוער בסיכון, הגירה להודו וניו יורק, הנדסה קרבית, "צוק איתן", אינתיפאדת הסכינים – מערבבים הכול ויוצאת הפוסט-טראומה שיושבת בבסיס השירים שכתב ל"בין האצבעות", אלבום בכורה. הוא בן 28 ולמד ב"רימון".

בלי יותר די הקדמות, קראוני פותח במונולוג על רקע נעימה מטרידה-משהו ומתאימה מאוד. זהו מונולוג לעצמו. כמו כל חרדתי, או פוסט-טראומתי, המילים הכי חשובות לעצמו הן "הכול בסדר". כל מי ששוחה בז'אנר, יודע שהמילים האלה נאמרות בקול רם ממש בזמן שלא הכול בסדר. זה מרגיש כמו מישהו אחר, רק אחר כך אתה מתרגל. כן, זה אתה שם במוניטור. "בוא נעשה טוב עכשיו, לא ניתן לחרדה לתפוס", הוא מעודד את עצמו. "הכול בסדר, הכול טוב עכשיו. מי היה מאמין. בטח לא אני". אפשר לראות בשורות האלה, לידן, מסביבן, אילו פצעי נפש, וכמה עמוקים הם, סוחבים עשרות ומאות אלפי ישראלים, שורדי מבצעים ומלחמות.

אם כך, לגמרי לא מפתיע למצוא את שורת המוטו של השיר השני – "אולי תתני לי ליפול", שיר על אהבה נכזבת. בשירים שזה הנושא שלהם, "התרגלנו" ל: "למה הלכת, את חסרה, כשאת בזרועות אחר, תחזרי כבר". קרואני: "אולי תתני לי ליפול".

הכול מסודר פה. בשיר השלישי, היא מבהירה: "אל תחכה, אני לא אחזור". היא מסבירה, בטח שהיא מסבירה, אבל זה נחרץ מספיק בשורה הזאת – "אל תחכה". פטיש, מסמר, מכה, עוד אחד, הלאה.

זה לא שקראוני לא נותן פייט. הוא נלחם. אם אני מנסה לצלול לעומק הטקסטים שמופנים לבחורה לא-מושגת, בין שאר הדגים, אני רואה אחד שאומר לי: כל מה שהוא אומר לה, "איך אני שביר מולה", "אלוהים, עשה שלא אשבר", "אני לא תמיד חזק", "נמאס לי להיות מסכן" וכל השאר מופנה בעצם לפוסט-טראומה. דגים כן מדברים, אגב, כמו שאין חיה כזאת צִיפַּר.

לאורך עשרת השירים שכתב והלחין, קראוני פורס עבור המאזין את העניינים למנות קטנות, בתקווה שאפשר יהיה להכיל את זה. לא באמת אפשר. זה קראוני שמתעורר בלילה שטוף זיעה. זה הוא שצועק. אולי השיתוף שלנו מקל עליו, לך תדע.

בשיר התשיעי, הוא מדקלם את "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר", שוב, כשברקע מנגינה גועשת. בסוף, הוא חוזר על הפסוק "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" ומעורר, אצלי לפחות, מחשבה על הבחירה של ד. המלך. טוב וחסד לא כל כך זורם עם רדיפה, ללא? אולי "יעטפוני", יסובבוני", אבל "ירדפוני"? העלה פה נקודה.

קראוני הלחין את כאביו כראוי להם, בדרך כלל פופ רך. בחלק מהמקרים – הצלילים חודרי אוזן ולב. הוא לא זמר עצום, אבל מגיש את החומרים שלו בהתחייבות גדולה. אין לי מושג, אני רק מקווה שהכתיבה, היצירה, ההתעסקות בזה, הקלה עליו מעט והוא מתחיל להתיישר עם החיים.

בקליפים שמלווים את השירים רואים אותו עם החבר'ה שלו, במה שנראה כמו החושות באחד מחופי סיני, מבלים, משחקים עם הכלבים, נמצאים ביחד. קונטרסט מעניין לבדידות שעולה מהשירים.

בְּמה שמתברר כאלבום לואו-קוסט, כפיר גולנברג ניגן קלידים, בס, כלי הקשה ועשה תכנותים, הפקה מוזיקלית ועיבודים, קרואני עצמו ניגן גיטרה אקוסטית, ליאור ארליך – כינור, אפיק רם – פסנתר, ערן דרעי – תופים.