עמרי גליקמן, מנהיג "התקווה 6", הוא לוחם שלום ותיק. כבר באלבום הבכורה, היו אזכורים מנחים על המצב שמוכרח להשתנות, הזכויות של ההם, הצדק של ההוא וכיוצ"ב. בדיסק החדש של "התקווה 6", "אפרוקליפטוס", כבר יוצאת כל החצוצרה מהארון, לבד מהעניין עצמו. בשונה מהבון-טון התקני של ימינו אלו, "שתי מדינות…" וגו', גליקמן לא הולך לשם במפורש, אלא עסוק בפנטזיה של שלום אזורי, על פיה סוריה, לבנון והוא אספו את ירדן, בדרך למצרים, כדי לחגוג את הנשף השנתי של השלום הגלובלי, או משהו. יחד עם זה, גליקמן מספיק הוגן כדי לערוך סיור לאיזה תייר ("מדריך לתייר"), בו הוא עובר אחד לאחד דרך כל אתרי הפיגועים הגדולים.

במעטפת של העניינים האלה, אפשר למצוא ב"אפרוקליפטוס" את הקריאות הרגילות להניח את הנשק ולהתמסר לשלום ולאהבה. "שווייה שווייה" ו"מונטיגו ביי" הם שרידים מימי ההופעות המשולהבות של הלהקה, מלפני שלוש שנים ויותר ומדגישים את ההבדל בינם לשאר.

על הדרך, בין ההקלטות להופעות בחו"ל, אבד משהו במלאכת ההלחנה של גליקמן וחבל שכך. ההתלהבות עדיין שם, הלהקה מעולם לא נשמעה מקצועית יותר, אבל "אפרוקליפטוס" מספק הרבה יותר מדי מילים על פחות מדי מנגינה.