שלושה זרמים זיהיתי עד היום, בנהר של המוזיקה הרוחנית-יהודית, המתחדשת כאן כבר עשור ויותר. בזרם האחד, יוצרים אמנים, שמלחינים בעיקר מכתבי הקודש (תנ"ך, משנה ותלמוד) וגם מכתבי אחרונים (ריה"ל, אבן גבירול, אבן עזרא, סידור התפילה). אמנה פה את מאיר בנאי, ברי סחרוף ורע מוכיח ואתי אנקרי.
הזרם השני שייך ליוצרים שמספרים לי סיפור ונותנים לי להבין דברים מתוכו. זו אמנות משוכללת, בין אם הסיפור אמיתי ואירע בפועל לכותב, ובין אם הוא בדוי ונועד להיות משל. כך או כך, האחריות להבנת הנמשל מוטלת על המאזין, שזה מצוין. למשל, אהוד בנאי, אביתר בנאי, שולי רנד. כמובן שיש אמנים שחורשים בשני השדות, כמו הבנאים, עובדיה חממה ועוד.
עדי רן, שלכבוד הדיסק החדש שלו "התבוננות" התכנסנו כאן, פועל בזרם השלישי. למעשה, הוא ראשון הפועלים, שרתם את ציציותיו לעגלה הזאת כבר מזמן, עת התחיל להלחין מסרים רוחניים-דתיים בפופ-רוק. לא להתבלבל כאן עם מה שנקרא בזמנו "פופ חסידי", משהו אחר לגמרי.
בזרם השלישי הזה, מציפים אותך באשדות של קביעות ממוסמרות. בית היוצר של ר' נחמן מברסלב, או כל חצר אחרת, אין זה משנה. הסגנון אחיד ועיקרו – אני אומר לך מהי האמת, אני שר לך מה נכון, אני יודע מה טוב בשבילך. כאן אפשר למנות גם את הדיסק האחרון של ארקדי דוכין, שטרם נדרשתי אליו.
בעוד שתי האסכולות הראשונות מציגות את עוסקיהן עם הדברים שהם מביאים לחומרים, ומניחות לך לצלול פנימה ולשלות משם תובנות משלך, עדי רן וממשיכיו הם צינור, שלא משאיר למאזין ביטוי אישי. האמונה של החברים האלה במאמריו של רבם היא כל כך אקסטטית, עד שברור להם כי זו אמת ואין בלתה. חביבים עליי ביותר שני הראשונים, אבל גם לעדי רן יש מה למכור.
הזכרתי מסמרים, בואו נתקע כמה: "אין ייאוש", "כולם צריכים לישועה", "הכול זה רק בשביל ההתבוננות", "כל רגע מחדש נברא", "כל הדרכים בחזקת סכנה", "צריך לדייק" וכך הלאה. אבל מצאתי את אצל רן גם מחשבות אחרות: "אני מחכה לתורה חדשה מגן עדן" ופסוק יפה שלו: "הפסוקים שאתה אומר בתוך התפילה/ הם הוראות הפעלה למלאכים… ("כחרב חדה").
לטעמי, רן צריך להשתחרר קצת מהפנטיות שיש לו ביחס לדברי ר' נחמן מברסלב ולהרחיב את התמונה שלו.