את עמוס פאנק אתם לא מכירים משום מקום וחבל שכך. פאנק הוא זמר-יוצר משובח ו"ורד שחור" הוא אלבום הבכורה שלו, אותו כתב על ולזכרה של זוגתו, ענת דמון, שנפטרה לפני 4 שנים. מאז האלבום הראשון של גבע אלון, לא שמעתי עבודה טובה כל כך של ישראלי ששר באנגלית.

פאנק לא לקח את הגעגוע והאובדן אל העגמומיות המתבקשת. הוא עשה מזה פופ-רוק מלודי וקליט, לא שמח, אבל גם לא קובר אותך במרה שחורה. יש לו טקסטים נהדרים, הסאונד מצוין ומזכיר קצת את קולדפליי, עם טוויסטים מעניינים של גיטרות ובס ועיבודים מעולים. מרצועה לרצועה נפלו לי לידיים שתי תובנות חשובות שהיו כל הזמן מתחת לאוזן.

האחת – אם אתה זמר שרוצה למסור שיר, אתה מוכרח שתהיה לך מנגינה. אפשר לנאום מסרים, לכתוב בלוגים ולפרסם טורים, אבל אם אתה רוצה לשיר את זה – צריך מנגינה. לא מעט אמנים, גם ידועים ומקובלים, נוטים משום מה לשכוח את זה ולתת לעיבוד או לסאונד, או למשהו חיצוני אחר, להוביל את המסר לאוזנו של המאזין. לעומתם, פאנק יושב על לחנים. שני סיבובים ואתה כבר שר איתו. מה זה נותן? לא רק שהוא מסר לך משהו ואתה קיבלת, יותר מכך – אתה כבר לגמרי בעניין ומשתתף איתו בזה. אין אמן שלא מחפש להגיע לשם. כלומר, לפני ליין מוצלח של תופים, עם גיטרת חשמל שמייללת בסביבה ובס שמבמבם לך את המוח, לפני כל אלה וקישוטי המיתר והנשיפה, אתה צריך מנגינה טובה שתוליך את המילים שלך לתוך הלב של המאזין, דרך האוזן שלו. "ורד שחור" עשוי כולו ממנגינות טובות כאלה.

התובנה השנייה עוסקת במצב העגום של תעשיית המוזיקה בארץ. פאנק ודאי מוגדר על ידי מבקרים נפוחים מרוב עצמם כ"אינדי" ו"שוליים". למה? ככה. זה יכניס אותו, אם בכלל, לגטאות שידור נידחים וכך החומרים החשובים והטובים שלו יגיעו לפחות אוזניים. דלומי, חדד וקובי פרץ, דגימה אקראית, ימשיכו לחרוך את הרדיו עם שירים שמעליבים את האינטליגנציה שלנו. דברים יפים כמו של פאנק יתפיידו אל החלל וילכו לאיבוד. זה מתסכל ברמות שאתם לא יכולים לנחש אפילו.

אם מאה אלף איש ייקנו את "ורד שחור", זה ייתן סטירה הגונה לעורכים-בגרוש המוזיקליים בערוצי השידור. יודעים מה? בואו נתחיל עם האלף הראשונים.