גם בדיסק השני שלה – "מבול", נשארה קרן פלס מכונת להיטים, פזמונאית עם כתיבה וירטואוזית, תמיד ממין העניין, מלחינה מרתקת עם מלודיות מורכבות ונוסחת פלאים שמושיבה את כל החבילה ישר לתוך האוזן בנעימות גדולה. מגע זהב.
היא כמובן ממשיכה לכתוב על יחסים זוגיים עם משברים מפוארים. זה מה שהולך עכשיו: עושים "סקס עם האקס", אחר כך "הוא מתקשר אליי" ובסוף יוצאת מזה "שנה חד-סטרית". בשפה של הצעירים בני גילה זה בטח אומר משהו. כיוון שפלס היא סוג של מובילה מוזיקלית, היא סחפה אחריה דור שלם של יוצרים, שלא רואים מעבר לקצה האף של בן זוגם המשברי.
פלס היא מספרת סיפורים בחסד. גם בארוכים שבהם, אין חזרה מעצבנת על הפרטים. הבעיה היא שלפעמים הסיפור אישי מדי. בטוח שהטקסט מדויק על הקטע האינטימי, אבל אני הרי לא הייתי שם, מה שמשאיר אותי בערפל חוסר המידע. מצד שני, במקום להתייאש מזה ולהתרחק, אתה מוצא את עצמך רוצה להבין, להיות חלק מהסיפור הלא ברור הזה. זה קורה בזכות השפה המיוחדת של פלס וגם כאן החשיבות שלה.
המוזיקה של פלס משרתת באופן מושלם את הטקסטים. היא מלחינה תאטרלית, קברטית, מציגה את הסיפור גם דרך הלחן. המוזיקה שלה היא פופ ממזרי, שובב, לולייני, לופים מרהיבים של צלילים מפתיעים, רחוקים מקלישאה. "מבול" מציג משפטים מוזיקליים קצרים על משפטי טקסט ארוכים, מה שמכריח אותה לדיבור מהיר, כמעט ראפי. פלס היא יוצרת מאוד מוכשרת.
כזמרת, היא מאכזבת. פלס מלחינה את שיריה הרבה מעבר ליכולות הקוליות האמיתיות שלה. היא ממש צועקת בחלק מהצלילים הגבוהים, שם קשה לה לדייק הגשת-רגש מול הטקסט. התוצאה של זה לא נעימה לאוזן. ב"רצה הביתה" היא נפתחת לכמה סירנות מטרידות ממש. נדמה לי גם שהקול שלה עדיין מתלבט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.
כדי לסיים בטעם טוב: אהבתי את התוספות בכתב ידה ליד מילות השירים. פעם הקדשה, פעמים אחרות איזו תובנה, או ציטוט של עמיחי, או חנוך לוין. למשל, בצמוד ל"סוני אצל שוני": "הלוואי ותמצא שקט. אף פעם לא אהבתי מישהו מקרוב, כמו שאותך אני אוהבת מרחוק". קטן ויפה.