שלי שרון היא זמרת יוצרת, קול חדש באוזן וזהו אלבום הבכורה שלה. לייט-בלומר כזאת, 30+, לקחה שיעורים בגיטרה בשביל הכיף ויצאו מזה שירים. לפני חמש שנים, פגשה במקרה את ארז לב ארי והם התחילו לעבוד על האלבום הזה. אני אוהב סיפורים שקורים פתאום במקרה.

שרן מחזיקה קול טוב, מעט צרדרד, תוסיפו לזה את הדיקציה המוזרה של עלמה זהר וזה אחד לאחד. גם ההלחנות שלה מזכירות לאוזן מעברים של זהר וזה ממש לא כתוב פה לגנאי. יש השפעות ויש גם מקרה: פתאום במקרה בנאדם מתחיל לשיר ויוצא לו קול דומה.

בעוד המנגינות של שרון מוציאות ממני סימפטיה זהירה, הטקסטים שלה לא עברו לי את המוח. זה בעברית, זה מקיים חיבורים עדינים בין שורות ובתים, אבל המרדף שלי אחרי רעיון לא הביא תוצאות. איכשהו, שרון כותבת את הדברים מעורפל, אסוציאטיבי מדי וקשה להבין באמת למה היא מתכוונת.

זה בסדר גמור, אגב, לא ממש מוכרחים לשחות בבריכה של כוונת המשורר, רק שאם היא רצתה למסור לי פה משהו, מצטער, זה לא הגיע.

את הפטיש האחרון היא נתנה לי בראש עם טעויות בעברית כמו "בת שמונָה עשרה", "כמה שָעות נסיעה" ועוד ממתקים מבית המדרש הזה. לא תתפסו אותי אומר שגם זה בסדר גמור.