כיליד חיפה, אני יודע כמה קשה להלחין את האפרוריות העגומה של העיר הזאת, במיוחד בחורף. אבל דניאל סלומון הוא מלודיסט אדיר. ב-1987 כבר לא חייתי בעיר, אבל בשביל סלומון זאת הייתה כנראה שנה מכוננת.

המנגינות שלו תמיד נשמעות שלו, שזה כבר טוב. ברוב המקרים, הוא מצליח להתחמק ממלכודות הקיטש. לא פשוט להלחין כמו סלומון ועדיין לא ליפול בפח הקלישאה. סלומון מוליך את המנגינות שלו על פי התהום הזאת באמנות נדירה ותמיד אפשר למצוא אצלו את ה"משהו" הנוסף, שמקפיץ את השיר כמה דרגות למעלה.

ב"חיפה 87", מדגים סלומון את היכולות האלה שלו. הוא גם מראה בגרות, בהכניסו לכאן שיר של שילה פרבר ("ארצות החום" – נהדר). "חיפה 87" ממשיך את הקו האישי-חושפני, שהתחיל סלומון ב"עדיף" והמשיך ב"רבות הדרכים". הכתיבה שלו מאוד אינטימית, משתפת בפרטים הכי קטנים, שמה הכול על השולחן.

סלומון במיטבו הוא סלומון שכואב איזו פרידה. זה האלמנט שלו, שם הוא פורח לתוך טקסטים שורטים ומוזיקה שמימית, עצובה-עצובה. תנו לסלומון פרידה כואבת והוא כבר יעשה ממנה דיסק. אבל לא רק.

יש פה את "היי", רוק בסיסי וטוב ואת שיר הנושא בו מספר סלומון על ילדותו המנוכרת בחיפה האפורה, עם הורים לא מבינים וכל המרכיבים שבונים בלדת רוק אותנטית.

וגם: לראשונה מסלומון, שיר מחאה כמו-פוליטי – "ארץ יפה". שיר על המדינה, שסלומון קורא לה "ארץ זבת חלב ודם". הפזילות הצדה האלה של סלומון מוכיחות שהוא יודע לכתוב גם על נושאים שאינם יגון, דכדוך וכאב שמקורם באישה שעזבה, או שתעזוב, או שעוזבת ממש הרגע. ה"לבד" שלו, מסתבר, יודע לפרנס גם דברים אחרים וכדאי לו לפתח אותם בעבודות הבאות שלו, כי "חיפה 87" מביא לידי מיצוי מוחלט את מה ששמענו מסלומון עד כה.