בדיסק החדש שלו, "לבדי", מכוון הראל מויאל בדיוק למקומות שהצליחו לו בעבר. אי אפשר להאשים מי שמנסה לשחזר הצלחות, אבל באוזן זה, אפעס, קצת מתחיל לחזור על עצמו. זוכה "כוכב נולד 2", שהדליק "נר על החלון", באותו גמר שנוי במחלוקת-מעריצים, שומר חזק על הנר דולק.

הוא איש של געגועים, זה ברור. גם כשהיא איתו, הוא מתגעגע אליה וזה נעשה נואש ככל שהיא לא איתו ובדיסק הזה – היא כנראה ממש לא איתו, ביוגרפית או מטפורית. כמה שהוא מיוסר, מתמקצע בזה. הגעגוע המתמיד הוא האלמנט של הראל מויאל, שטח המחיה שלו, המקום בו הוא מתבטא במיטבו. אלא שהמיטב הזה יוצא לו דרמטי מדי. הוא מתחבט, מתלבט, סובל ומרגיש מיותר. בורח מהזמן, מרגיש כמו איש של עבר בלי מחר, רוצה להיעלם.

אלה חומרים נהדרים לרוק מתייסר, שצועק את הכאבים של הבדידות החוצה, עם גיטרות שמנסרות בדיסטורשן את כל הפצע הפתוח. מויאל, אדם עדין, לוקח את זה למקומות העדינים שלו. יוצא מזה מין אובר-דרמה-פופ, שמספר את הסיפור, זה כן, אבל לא מצמרר את הגב.

המסע הזה, שמויאל מעביר אותי, על פני כל תחנות הפרידה מאהובתו, הוא מסע אלונקות שכתפי הדלה לא עומדת בו.

כשהוא מצליח להיחלץ לרגע מהשבלונה הזאת, כמו ב"אינדיה", "לא מכירים אותך" ו"הלם קרב (המסדר האחרון)", השפה שלו משתנה, הדרמה מקבלת מינון נכון וכל העניין נגיש הרבה יותר.